סופים

היו לנו הרבה סופים.
את זוכרת את הפעם ההיא שישבנו בפארק? חנית מחוץ לבית שלי אבל לא רצית שנכנס. התעקשת שנלך למקום ציבורי, אז הלכנו לפארק. הפארק הזה תמיד מציף אותי בזכרונות ילדות- פה שיחקתי כדורגל עם חברים כל הקיץ של 2006, כאן שיחקנו מחבואים ואמרנו שהחניונים הם מחוץ לתחום כי זה היה קצת מפחיד, כאן נפגשתי עם טל ועם קים ועם שחר.. איזו רשימה. נראה לי שכאן גם עישנתי נרגילה פעם ראשונה.
בדיעבד זו הייתה טעות ללכת לפארק כי העניינים בנינו קצת התלהטו וקצת הפתעת אותי כמה רחוק היית מוכנה ללכת במקום ציבורי. ואז עשינו את הדרך אל הבית שלי, אל האוטו שלך. זאת הייתה ההתלבטות, בית או אוטו, אוטו או בית? את כל כך רצית להיכנס אליי ואני כל כך רציתי להיכנס אלייך. אלוהים כמה רציתי. אבל משהו חסם אותך וחשבתי שאני ארגיש רע עם עצמי אם אגרום לך לעשות משהו שלא בלב שלם אז החלטתי בשבילך ואז פשוט עמדנו כמה דקות ובכינו, התנשקנו ובכינו.
זוכרת את הפעם ההיא שהגעת אליי לבסיס? סגרתי שבת והשתמשתי באישור הקסמים שלי להכניס אותך לבסיס. התיישבנו באחד הספסלים בחוץ ודיברנו המון. זאת הייתה עוד שיחת סוף, עוד פעם בכי ודמעות. ואז שנייה לפני שזה שוב פעם נגמר שאלתי אותך אם בעתיד תהיי מוכנה להיות אישתי? את צחקת. מאז היה לי טקס בכל שבת שסגרתי ללכת בלילה לאותו ספסל להצית סיגריה ולחשוב עלייך.
כשאמרתי לך שאני טס לפריז לשנה קבענו להיפגש. לא היינו בקשר כבר תקופה אבל לא ויתרנו וככה יצא לנו עוד פגישת סוף לאוסף. הלכנו לפארק הלאומי ברמת גן ועשינו פקל תה. צחקת עליי שממתי אני עושה פקל ואני חייכתי כי היית שם לידי. סיפרת לי שאת יוצאת עם מישהו ואני התעלמתי מזה כמו גדול ונישקתי אותך, ניסית לעצור את עצמך, ראיתי את זה בכל תזוזת גוף שלך אבל לא הצלחת, נסחפת עם השפתיים שלי ואחר כך גם אמרת לי שאני פשוט תמיד יודע מה לעשות והרגשתי כל כך גאה שאני מבין אותך מבלי להתאמץ.
בדרך אלייך הביתה שמתי שירים שהייתי חושב עלייך כשהם היו מתנגנים לי באוזניים והחזקתי לך את היד כל הנסיעה. היה לנו כל כך קשה להיפרד שהמשכנו לשבת מחוץ לבית שלך ומשכנו את זה עוד ועוד ועוד עד שלא יכלתי למשוך את זה יותר. ושוב בכי ושוב דמעות. חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה.
הסוף האחרון היה בכלל קסום. טוב היינו בפריז האוירה כבר הייתה באויר. אחרי כמה ימים שהזכרת לי כמה אני מאוהב בך הגיע הזמן להיפרד. שוב. הגענו אלייך למלון אחרי ערב עם אחיך וחבר שלו. הם לקחו את המעלית ואנחנו את המדרגות, בשלב מסוים נעצרנו השפתיים שלנו היו הכי קרובות שאפשר ואז קיבלתי ממך את הדחיפה הקטנה הזאת שהזכירה לי שיש לך חבר, באותו רגע עברתי התמוטטות, קרסתי על המדרגות ובכיתי לך על הברכיים כמו ילד קטן שבוכה לאמא ואת אמרת לי "עומר הכל בסדר אני פה" כמו אמא אמיתית. הבכי הזה לא הפסיק גם שבוע אחרי.
כמה סופים היו לנו אה? ועוד לא הזכרתי את הפרידה הראשונה והשנייה.
את יודעת, נראה לי שהבנתי משהו שהייתי צריך להבין ממזמן. נמאס לי מסופים. הפגישה הבאה שלנו תהיה התחלה שלא תהיה לה סוף.
אני יודע שהתלכלכנו והשתגענו אבל זה הסיפור שלנו.
מה את אומרת זה מאוחר מידי לשנות לנו סוף?