סוף לאהבה שלנו

הרבה פעמים כשאני חושבת עלינו אני שואלת את עצמי האם ככה זה היה צריך להיגמר?
אם לא הייתי מכירה אותך אי שם בגיל 12 הדברים היו נראים אחרת?
זה כל כך מוזר להגיע לרגע שאת מבינה שהפעם זה באמת הסוף שלנו.
אני גרמתי לך להרבה כעס ושנאה ואני יודעת שאתה סובל אבל לא הייתה לי ברירה אחרת, זה לא אומר שאני לא אוהבת. אני מאוד אוהבת.
אבל אתה ואני זה פשוט לא יכול לקרות אני יודעת שאתה כועס והמון רגעים אני שואלת את עצמי איך הדברים היו נראים אם הייתי מחליטה אחרת, אם במקום להיפרד היינו מתחתנים האם הסיפור שלנו היה נגמר כמו הסיפור אהבה הכי יפה?
או שבעצם הוא היה סיפור אהבה טראגי? מה שבעצם קורה עכשיו כי שנינו סובלים אבל אנחנו לא יחד.
אני מצטערת, אני יודעת שהיית מאושר גם אם לפעמים זה לא הרגיש ככה, אני מצטערת שלא שיתפתי אותך במה שאני מרגישה ונתתי לך להאמין שאנחנו זה לנצח אולי הייתי צריכה להתנהל אחרת?
אני יודעת שאתה שונא אותי וקשה לך לסמוך על אנשים אחריי אבל תדע שאני אהבתי. אהבתי אותך בגיל 12, אהבתי אותך בגיל 16 וגם היום אני אוהבת.
אבל היום אני פשוט חייבת ללכת…