סוודר

אתה הולך, מותיר אותי מאחוריך. הסוודר היקר שקנו לך נשאר על הספסל. אני מרימה אותו, מריחה את הריח שלו- ריח של משחת שיניים בטעם מנתה.. הריח שלך.
אני מכניסה אותו לתיק בלי שאף אחד רואה וחומקת הביתה.
יושבת על המיטה, מתלבטת כל היום האם להחזיר לך אותו או לא? כן, או לא. כן, או לא. כן, או לא.
כן.
אני שמה את הסוודר בסלסילת האופניים שלי ונוסעת לבית שלך, שקרוב מאוד לשלי.
בדרך כלב שחור קופץ עליי, שובר את הגלגל שלי, מרסק את האופניים.. אני גוררת אותם בתוך שלולית בוץ, פצועה קלות. מגיעה לבית שלך. דופקת בדלת. אתה מופיע מולי.
״שלום,״ אתה אומר. אתה לא מכיר אותי.
״שכחת את זה,״ אני אומרת ומושיטה לך את הסוודר שלמרבה המזל עדיין נשאר נקי.
אתה מסתכל עליו, מחייך קלות. ואז בחזרה אליי. ״תודה רבה,״ אתה אומר וסוגר את הדלת.
לשבור את האף, לנקוע את הרגל ולחזור הביתה מכוסה בבוץ היה שווה את זה, את המבט שעיניך הירוקות נעצו בי, את החיוך.. החיוך הזה שלך. את מילת התודה המנחמת.
אני אוהבת אותך.