נשיקת חצות

בגלל שהיום זה היום האחרון לשנת 2013, יש לי סיפור קצר ורומנטי בשבילכם (פחות או יותר) שקשור לחגיגות השנה האזרחית החדשה. ורק שתדעו, זה סיפור אהבה על פרסי ג׳קסון. מה אני יעשה, אני חולה על סדרת הספרים הזאת!
הכרת דמויות קצרה:
פרסי- עניים ירוקות, שיער שחור
אנבת׳-עניים אפורות, שיער בלונדיני.
טייסון- קיקלופ, יש לו רק עיין אחת (באמצע המצח ככה נראים קיקלופים) שיער חום פרוע, נראה טיפה חריג.
גרובר- סאטיר, חצי בנאדם מהמותנים למעלה, וחצי תיש מהמותנים ומטה. שיער חום מתולתל, וזקנקן.
דפנה- נימפת עץ, דריאדה. יפה הדרך שדונית. שיער חום. (אני חושבת האמת די שכחתי איך היא נראת)
כירון- זקן ושיער חום. הוא קנטאור, חצי בנאדם חצי סוס, אבל בסיפור הוא היה בכיסא גלגלים שמסתיר את גוף הסוס שלו. בסיפור עצמו תבינו איך זה עובד (לאלה שלא קראו את הספרים)
ספינקס- גוף אריה עם ראש אישה.
גייב המסריח- האבא החורג של פרסי (לשעבר)
אנקלוסמוס-החרב של פרסי
וזהו. תהנו מהסיפור!
כל המחנה הריעה. אנחנו הולכים לטיים סקוואר, לחגיגות השנה החדשה.בגלל כל האנשים בסביבה, אז המפלצות בטח לא ישמו לב לריח שלנו. כל כך רציתי ללכת לחגיגות! המסכים,הזיקוקים, אף פעם לא ראיתי אותם במציאות רק בתמונות. אני זוכר שהיתי קטן, אמא שלי נהגה להביא לי ממתק כחול לכבוד השנה החדשה. כל המחנה התארגן לנסיעה: החצוים, רוחות הטבע, הסאטירים, ואפילו כירון וארגוס, אחראי האבטחה המרובה עניים. נסענו כולנו במיניוואנים של המחנה. אנבת׳, אני, טייסון, גרובר, ביתן אתנה, ורוחות הטבע נסענו במיניוואן הראשונה. ביתן אפולו, הפייסטוס, אפרודיטה, ודיוניסוס בשנייה. ביתן דמטר, הרמס, וארס בשלישית. יש עוד שלושה ביתנים, ארטמיס, זאוס והרה. ארטמיס היא אלה בתולה, ונשבעה שלעולם לא להתחתן. למרות זאת, יש לה חבורת ציידות שמלוות אותה במסעות הצייד שלה, וזה אומר שהם לא נשארות במחנה. לזאוס יש ילדה אחת, תאליה. היא הצטרפה לציידות ארטמיס. הרה היא אלת הנישואין, אז זה די ברור שהיא לא תתחתן. הביתנים האלה תמיד ריקים, אז הם יותר ביתנים של כבוד. כל כך רציתי להגיע לטיים סקוואר! כל הדרך אני ואנבת׳ דיברנו וצחקנו.״אז יצא לך פעם ללכת לחגיגות בטיים-סקוואר?״ שאלתי אותה. היא הנידה בראשה. ״אף פעם. ואתה?״הנדדתי בראשי. ״אני ואמא שלי חגגנו בבית. למרות שגייב המסריח הפריע עם משחקי הפוקר הדפוקים שלו.״ תמיד גייב הרס את הזמן שלי ושל אמא שלי בחגיגות הפרטיות שלנו. מזל שנפטרנו מימנו. ״הבנתי. לפחות עכשיו נחגוג ביחד את השנה החדשה.״ אנבת׳ אמרה בחיוך. אהבתי את זה שהיא אמרה ביחד. רק אני והיא… אה נכון, בעצם כל המחנה בא איתנו. רגע אני ואנבת׳? למה אני חושב על זה? ״כמה זמן יש לנו להיות שם לפני חצות?״ שאלתי את אנבת׳. ״שעה נראה לי… למה?״ מצאתי את עצמי בוהה בפנים של אנבת׳. ״מה?״ הא שאלה. הסתי את עניי מימנה. ״כלום. פשוט חשבתי שאפשר להסתובב קצת בעיר לפני החגיגות עצמן.״ מישהו מביתן אתנה צחק מאחורה. ״אנשים, לא להתמזמז שם יותר מדי! במיוחד אתה גרובר, וגם את דפנה!״ דפנה וגרובר הסמיקו.לא חשבתי על הקטע של הנשיקה האמת. מה אם פתאום מישהי תחליט לנשק אותי? לא שאני מחבב מישהי, או ההפך, אבל מה אם זה יקרה?ידעתי שאני רוצה לנשק מישהי אחת. את אנבת’. רגע, מה?
הגענו לעיר בשעה אחת עשרה בלילה. יצאנו מאוחר כי ככל שנהיה בעיר, ככה נמשוך יותר מפלצות. ותאמינו לי, זה לא כיף להילחם במפלצות בערב השנה החדשה.כירון עמד מולנו… טכנית, הוא ישב בכיסא הגלגלים הקסום שלו, שגרם לו להיראות כמו בנאדם נורמאלי ונכה. “אתם יכולים להסתובב בעיר עד עשרה לשתיים עשרה. עד אז אתם יכולים להסתובב בעיר כמה שבא לכם. אם אתם במצב חירום, תיתקשרו מהטלפון הנייד שלכם, אז תשדדלו להסתובב עם משיהו שיש לו טלפון נייד. זהו לעכשיו. כולנו ניפגש מול המקום שקבענו בעשרה לשתיים עשרה.שהיה לכם לילה נעים.” כולנו התפזרנו. אני, אנבת’, טייסון ,גרובר, ודפנה הלכנו ביחד.דפנה וגרובר מצאו פארק נחמד וקטן, ורצו להישאר לבד. טייסון ראה מישהו עושה הצגת רחוב, והלך לראות את המופעה. אני ואנבת’ נישארנו לבד, רק שנינו. טיילנו ברחובות. רוח קרה הצליפה בנו, וקפאנו מקור.”הייתי צריכה להביא איתי מעיל, קור כלבים כאן.” התלוננה אנבת’, רועדת מקור.פשטתי את המעיל שלי והבאתי אותו לה. “קחי, שלא היה לך קר.״ אנבת’ לקחה את המעיל ולבשה אותו. “תודה, פרסי. זה ממש רומנטי מצדך…״ למרות הקור, נהיה לי חם פתאום. אנבת׳ החזיקה לי את היד. זה די הביך אותי, אבל דווקא נורא רצית להחזיק לה את היד. אנבת’ ואני התלהלכנו מול סמטה חשוכה, ואז שמעתי רעש. “עצרי שנייה.” אמרתי לאנבת’.ואז ראיתי מהסמטה החשוכה זוג עניים נוצצות בוחנות אותי. ואז היצור התקדם לאור, וראיתי ספינקס עומדת מולי. קיללתי בקול. שלפתי את אנקלוסמוס מהכיס שלי. הורדתי את המכסה, והעט צמח לחרב ארד. הספינקס נרתעה ממראה החרב. מפלצות שונאות ארד שמימי. “אנבת’, תברחי.” אמרתי לה, לא מוריד את עני מהמפלצת. “אני לא משאירה אותך כאן לבד.” היא התעקשה. “תיתקשרי לאחד מהחניכים, תברחי מכאן. אם יקרה לי משהו… ניסיתי להגן עלייך ככל שאני יכול.” המפלצת נדרכה. עוד כמה זמן היא תפסיק לחכות ותתקוף. “אני לא יתן לך למות!” אנבת’ קראה, ושלפה את סכין הארד שלה. “אנבת’ את חשובה לי, ואני לא מוכן לאבד אותך! אני-” עמדתי לומר משהו שאני כנראה יתחרט שאני יאמר- הרגשות שלי לאנבת׳-אבל הספינקס זינקה עלי. התחמקתי, וניסתי לשסף את המפלצת עם החרב, אבל היא התחמקה. היא הצליפה בכפותיה לעבר אנבת’. אנבת’ לא הספיקה להתחמק בזמן, והספינקס שרטה אותה בזרועה. “אנבת’!” קראתי. זעם שאג לי באוזניים. אף אחד לא פוגע באנבת’. אף אחד. רצתי לעבר המפלצת ונעצתי את אנקלוסמוס בכל הכוח בספינקס. המפלצת שאגה, והתופצצה בענן של אבק. רכנתי לעבר אנבת’. היא התיישבה על המדרכה, זרוע מדממת.”שנייה אני אטפל בזה.” לקחתי בקבוק נקטר-משקה האלים- וטיפטפתי מימנו מעט על הפצע שלה. נקטר ואמברוסיה- מזון האלים- יכולים לרפא אותנו, אבל מנה גדולה מדי יכולה לשרוף חצוי עד אפר.הפצע על זרוע של אנבת’ התאחה מיד.”תודה פרסי…” היא לחשה. הבטנו אחת לשניה בעניים. עניה האפורות נצצו באור הירח. התקרבנו אחת לשניה. כמעט והתנשקנו, אבל אז טייסון גרובר ודפנה באו בריצה אילנו. “פרסי! אנבת’! מה קרה כאן?” דפנה שאלה בלחץ. “ספינקס תקפה אותנו.” אמרתי. עזרתי לאנבת' לקום מהמדרכה. “הרגת אותה נכון?”שאל גרובר. הצבעתי על ערמת עפר קטנה לצד אנקלוסמוס, מה שנשאר מהספינקס. “מה אתה חושב?” חייכתי . אנבת’ הסתכלה בטלפון שלה. “אחת עשרה דקות לחצות! קדימה בואו נזוז, כירון יהרוג אתנו!” ורצנו למקום שקבענו להיפגש.
בחמישה לחצות הגענו. “איפה היתם בשם האלים?” כירון קרא לעברנו. “חשבנו שקרה משהו!” “באמת קרה משהו. ספינקס תקפה אותנו.” השבתי. עיינו של כירון נפערו לרווחה. “אל תדאג, פרסי הרג אותה.” היא חייכה אליי. “טוב נדון בכל העניין הזה אחר כך. לכו תחגגו.” כירון אמר. אנבת’ ואני נדחפנו בין כל החניכים הנירגשים. נשארה עוד דקה עד חצות. “אנבת’, רציתי לומר לך-” “שששש, אני יודעת.” היא קטעה אותי. “יודעת מה?” שאלתי בבילבול. “מה אתה מרגיש.” לחיי הסמיקו. עוד שלושים שניות עד חצות. “אתה הצלת אותי ממפלצת, וזה היה מאוד אמיץ מצדך. אני בחיים לא ישכח את זה.” חמש עשרה שניות. “אנבת’-” כולם התחילו לספור לאחור. “עשר, תשע…” החזקתי ביד אנבת’. “את הדבר הכי טוב שקרה לי השנה.” אמרתי. “שש, חמש…” אנבת’ חייכה. “גם אתה.” “שלוש, שתיים, אחת, הפי ניו איר!״ אני ואנבת׳ התנשקנו. זיקוקים התפוצצו מעלינו. אני ואנבת׳ התחבקנו והבטנו בזיקוקים. ״אני אוהבת אותך פרסי.״ אנבת׳ אמרה בחיוך. ״אני אוהב אותך, אנבת׳.״ והתנשקנו שוב. יש לי הרגשה שהשנה הזאת בקשה אנחנו נהיה זוג. ואף אחד,אפילו האלים, לא יכול להפריד ביננו.