נשיקה במקרה- סיפורי אהבה של פרסי ג'קסון

אוקי, אז זה בעצם סיפור האהבה של פרסי ג'קסון הראשון שתכתבי ולא יצא לי לפרסם. את רוב סיפורי האהבה האחרים שלי כבר פירסמתי, אבל עדיין יש כמה שלא גמרתי (אחד מהם מערב את וואן די דרך אגב) אז הנה הסיפור אהבה של פרסי ג'קסון הראשון שאי פעם כתבתי, מקווה שתאהבו 3>
״אני הולכת לנצח!״קראה אנבת׳. היא הייתה קרובה לראש קיר הטיפוס, ועמדה לנצח עם היא תגיע למטה בזמן.
״על גופתי המתה!״ קראתי בחזרה וטיפסתי במהירות.
היתי במרחק סנטימטרים ספורים מאנבת׳, שהגיעה כבר לראש קיר הטיפוס.
״נתראה בדרך למטה!״ היא צחקהה.
ואז הגעתי לראש הקיר. אנבת׳ ואני נגענו באותו השלב, וידנו נגעו. הרמנו מבט, הבטנו אחד לשנייה בעניים. ענייה האופרות כמו סערה נצצו. שיערה הבלונדיני התבדר סביבה ברוח הקלה. פניה היפות הביטו בי. ׳פרסי, על מה אתה חושב בדיוק? זאת אנבת׳! היא חברה טובה שלך מגיל 12! למה אתה חושב על הדברים האלה עכשיו? יכול ש… לא, זה לא יכול להיות! פרסי צא מזה!׳ אמרתי לעצמי בשבריר השניה שידנו נגעו.
אנבת׳ התנערה מההלם והתחילה לרדת. ״נתראה למטה!״.
ירדתי בשיא המהירות, ושנינו נחתנו בקפיצה על האדמה באותו הזמן.
״ניצחתי!״ אנבת׳ קראה והוציא לשון.
״היי! הגענו באותו הזמן, זה תיקו!״ התלוננתי.
״כן בטח, אתה רק פוחד להפסיד.״ אנבת׳ אמרה בלעג.
קול הקונכייה שהדהד בכל העמק הודיעה על ארוחת הצהריים. ״אני ישיג אותך לפינת האוכל.״ אמרתי בחיוך.
״היתה מת!״ היא השיבה, ורצנו במעלה הגבעה לפינת האוכל.

התיישבתי מתנשף בשולחן פוסידון.
אנבת׳ נשענה על השולחן שלי. ״אני נתתי לך לנצח, רק שהיה לך ברור.״ היא אמרה מתנשפת. ״ברור.״ אמרתי בציניות. ״טוב הלכתי לשולחן שלי. נתראה אחר כך.״
אחרי הצהריים התאמנתי קצת בחרב, זה אחד הדברים שאני הכי טוב בו. נלחמתי מול מישהו מביתן הרמס. הקרב הסתיים שהפלתי את החרב מידו, וקצה אנקלוסמוס היה במרחק חמש סנטימטרים מחזהו.
״אני מודה פרסי, אתה טוב.״ הוא אמר. הוא החזיר את החרב חזרה לנדן שלו והושיט יד ללחיצה. ״זה היה קרב טוב. פעם הבא אני לא יראה שום רחמים.״
לחצתי את ידו. ״אין בעיה. ועכשיו, מי רוצה להתמודד נגדי?״ קראתי.
״אני.״ אמר קול נשי מוכר.
הסתובבתי וראיתי את אנבת׳ מתקרבת אלי עם סכין הארד שלה בידה. שראיתי אותה, הלב שלי התחיל לדהור. מה קורה לי לעזאזל?!
״נראה אותך מנצח אותי עכשיו, מוח אצה.״ ואז היא תקפה.

נלחמנו למשך זמן ארוך. הגענו למצב של הצלבת חרב-סכין. פנינו היו קרובים אחד לשני. הרגשתי את נשימותיה של אנבת׳ על עורי. פני בטח היו רטובות מזיעה. אנבת׳ הסתכלה עלי במבט שלא היה אופייני לה. היא נראתה… היא נראתה כאילו היא מרגישה משהו… משהו חזק, ואני קשור לרגש הזה. יכול להיות ש… לא, לא, אני סתם מדמיין. שברתי את הקרח בכך שניסיתי לעשות הטעיה לכיוון הראש שלה, אבל היא חסמה את המכה. הקרב שלנו נגמר שאנבת׳ הפילה את החרב מידי.
״מה?״ זעקתי. לא עיכלתי את מה שקרה שם בדיוק. ״אני ויתרתי לך, את יודעת. לא רציתי שתפסידו שוב.״ לא האמנתי שהיא ניצחה אותי.
״כן בטח.” היא החזירה את הסכין שלה לנדן. “ טוב,הלכתי להתקלח.עוד שעתיים ארוחת ערב.״ היא אמרה בחיוך. ״להתראות, פרסי. זה היה קרב… מעניין.״ ואז היא הסתובבה והלכה משם.

הלכתי לביתן אתנה. אין לי שמץ של מושג בכלל מה אני עושה שם, ובכל זאת מצאתי את עצמי דופק על דלת הביתן. אחד מאחיה של אנבת׳ פתח לי את הדלת. ״היי פרסי! בוא תיכנס.״
הביתן עצמו היה מהממם. מפות ניתלו על הקירות ,ארונית הספרים היתה עמוסה בספרים עתקים וחדשים יותר, ולידם שריונות מצוחצחים. (השתמשתי פחות או יותר בתיאור מהספר עצמו. פרסי ג׳קסון והקרב על המבוך למי שרוצה לדעת.) מצאתי את אנבת׳ במיטה שלה, קוראת משהו במחשב דיידלוס הנייד שלה.תרשימים של בניינים היו פזורים על המיטה, ואני מודה שהם היו נורא מרשימים. באחד מהם היה בית בן שלוש קומות ענקי, עם דירת גן וחלונות ענקיים, ודלת עם עיטורים יוונים של האלים. ״וואו.״ אמרתי והבהלתי את אנבת׳.״ זה נראה מהממם.״
היא הסמיקה וסגרה את המחשב הנייד שלה. ״תודה.״ היא אספה את כל התרשמים שלה והניחה אותם על שולחן קטן שניצב מולה.
״תקשיבי, אני רוצה לדבר איתך…״ הבטתי בשאר ילדי אתנה ששהו בביתן. ״בפרטיות.״
היא הנהנה ופנתה אל אחיה לביתן. ״כולם לצאת! עוד מעט ארוחת ערב. מלקולם, תוביל את כולם.״ היא פנתה אל הסגן שלה. ״קיבלתי!״
ביתן אתנה הסתדר בטור ויצא מהביתן.
״טוב, אז על מה אתה רוצה לדבר?״ היא שאלה.
פתאום הפה שלי הרגיש יבש. לא יכולתי לדבר מרוב לחץ. מה קורה לי בשם האלים?! למה אני מתנהג ככה? נכון שאנבת׳ היא חברה נורא טובה שלי, אבל אף פעם לא חשבתי שאנחנו יכולים להיות יותר מידידים. עכשיו משום מה, אני חושב ההפך.התיישבתי בכיסא מול השולחן הקטן. קופסאה עם עפרונות מחודדים ניצבה על השולחן. ״רציתי לומר ש… זאת אומרת באתי להגיד לך ש-״ הסתובבתי והרגל שלי התנגשה בשולחן, ובטעות הפלתי את הקופסאה אם העפרונות על הרצפה. פלטתי קללה ביוונית עתיקה. ״מצטער!״ אמרתי והתכופפתי להרים את העפרונות, ואנבת׳ עשתה בדיוק את אותו הדבר. ידנו נגעו שוב.
״פרסי…״ אנבת׳ לחשה. היא הסתכלה עלי בענייה המקסימות. היא גרמה לי להרגיש בעננים. רק מעצם המחשבה עליה גרמה לחום נעים להתפשט בגופי. הרגשות שלי אליה היו יוצאי דופן ממה שהרגשתי אליה בעבר. לא האמנתי למה שקרה, אני פשוט לא יודע מה עבר עלי באותו הרגע. פשוט תפסתי בפנים של אנבת׳ ונישקתי אותה. היא לא התנגדה, לא החטיפה לי, לא צעקה, לא נרתעה,כלום. להפך, היא שיתפה פעולה. היא הצמידה אותי אליה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי. שמתי את ידי על מותניה. אחרי נשיקה ארוכה של כמה דקות, התנתקנו.
״וואו.״ אנבת׳ התנשפה שהתנתקנו
. חייכתי. ״תודה רבה.״
היא חייכה גם. ״אל תתנשא יותר מדי. למרות שלקח לך ארבע שנים, זה תזמון מושלם.״
הבנתי פתאום משהו. ״את חיבבת אותי מאז שנפגשנו?״
היא הרהרה לרגע. ״איך זה בתור תשובה?״ ונישקה אותי.
פתאום שמעתי מישהו מכחכח בגרונו.אנבת׳ ואני התנתקנו אחת מהשנייה. מלקולם עמד ליד הדלת, פניו אדומות ממבוכה. נראה לי שנראתי כמו אחת הפרות הקדושות של אפולו- אדום לגמרי.
״מצטער להפריע לכם ב… מה שאתם לא עושים. אנבת׳, את צריכה לבוא לארוחת ערב עכשיו.״
אנבת׳ הנהנה. ״אני כבר באה.״
מלקולם יצא מהחדר.
״טוב כדי שנלך.״ אמרה אנבת׳.
״אחרי זה.״ הקרבתי אותה אלי ונישקתי אותה שוב. זאת היתה אחת הנשיקות הכי טובות שהיו לי בחיים.