נשברתי

ושם על הכסא הקידמי באוטו שלו, התפרקתי.
לא האמנתי שככה יכולתי לפגוע בבן אדם, בטח לא אחד שככ חשוב לי..ומעבר לזה, לא האמנתי שככה ינהג כדי להחזיר לי. החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, האחד שאני צוחקת איתו בקול ובוכה בשקט, האחד שניגב לי את הדמעות והעצים את הצחוק שלי,ככה שכל השכונה תשמע, פגע בי.
הכל בנינו היה כל כך בסדר, היינו כל כך טובים ביחד, בלתי מנוצחים, על כל ריב גברנו, אפילו על היציאות לא יציאות שלך מצהל, הצלחנו, שמרנו על קשר, עד שהתחילו הרגשות.. אצלך הם תמיד היו קיימים, אבל אצלי? רק מתוך געגועים שאתה לא כאן התחלתי להתאהב. זה לא סוד, אנחנו רבים לא מעט, אבל אני בוחרת להאמין שאתה רב רק עם אנשים שאכפת לך מהם, אחרת כבר מזמן היית עוזב. הפעם הריב היה שונה מאוד, שנינו באנו עם מטען ריגשי ענק והפעם, כבר לא ראיתי אותך נשאר לידי אחריו. לא דיברנו הרבה, לא ידענו איך להתנהג, לא ידענו מה מותר, מה אסור..
הדבר היחיד שאני יודעת עכשיו הוא שאתה חסר לי, שפאק כל פעם שצהל לוקחים לי אותך לשבועיים אני מתפרקת, סופרת את הימים לאחור, ועכשיו אתה כאן, כל כך קרוב, במרחק של שתי דקות נסיעה, ואני לא יכולה לראות אותך, אתה כועס, אתה מאוכזב ולי אין אפילו מושג למה. אבל במחשבה שנייה, יש כל כך הרבה סיבות:
אולי כי גילית שביום שנסעת חיפשתי לך תחליף, וחשבתי שמצאתי כי בכל זאת הוא היה מקסים, שובה, יפה, הוא היה כל מה שאי פעם ביקשתי לעצמי ובכל זאת, הוא לא היה אתה.
אולי כי כשבחרת לקחת ממני צעד אחורה, חבר שלך (שהוא גם האקס שלי) רצה פתאום שנהיה יחד?
או שאולי בגלל שאתה פשוט לא אוהב אותי יותר כמו פעם?
אתה מבין מה הבעיה אהוב שלי? אתה מבין שהשארת אותי כאן עם לב שבור? עם פרפרים בבטן שלא מפסיקים בכל פעם כשאני רואה אותך?
אתה מבין שהתאהבתי בך? שזה התעצם כל יום שלא היית כאן?
אני רק רוצה לצעוק, אני רוצה שתשמע את הצעקות שלי, שתבין כמה קשה לי בלעדייך, איזה חלק יש לך בחיים שלי, אני רוצה לצעוק כל כך חזק עד שלא יהיה לי קול ביום למחרת, אבל אני נותרת שותקת, נותנת לך להתרחק, ללכת, כי אולי בכל זאת, אני היחידה שרוצה את הקשר הזה?
אתה מבין שעכשיו זו אני שנשארה עם הרגשות הלא ברורים ותפסה את המקום שלך?