נרדמתי בשמירה

נרדמתי בשמירה על הלב שלי.
חשבתי לעצמי, שאם אתן לו להשתולל בחוץ כמו ילד סקרן, הצמא למצוא מקומות חדשים, וספקן לגבי כל דבר, אז אולי הוא יתרחק מהצרות שיכולות לפגוע בו. חשבתי שהחופש שלו יגן עליו. ומרוב החופש שהוא קיבל כבר לא שמתי לב. הוא היה כל כך מאושר. היה לו חיוך גדול על פניו והוא רץ ממקום למקום.
אז נרדמתי בשמירה. ואז לא ראיתי. לא ראיתי את נדב מתקרב קצת יותר מדי אל הלב שלי. לא ראיתי אותו מזריק את סם האהבה הממכר לתוכו. פספסתי את הווצרות הרגש הראשון, השני , והשלישי. פספסתי את מילות האהבה המפונפנות שנהג לומר לו. הייתי רדומה בדייט הראשון, בנשיקה הראשונה. ובפעם הראשונה שרבו והשלימו בשניה שלאחר מכן.
התעוררתי לשמע רעש ״קראש״ חזק. הסתכלתי על הלב שלי, היקר של חיי, וראיתי סדק. סדק קטן אמנם אבל סדק! וזה היה כבר מאוחר מידי. הסדק התחיל לגדול ולגדול. כבר לא ידעתי מה לעשות. התרוצצתי וחיפשתי בכל מקום, דבק או תרופה או משהו שיצליח להחזיר אותו להיות מה שהוא היה לפני שנשבר. ושום דבר.
ואז כמוצא אחרון, החזקתי אותו בשתי ידיי. חזק חזק. וקירבתי את החלקים אחד לשני. ככה עמדתי כמה ימים. משקיעה את כל המאמצים, אהבה והאנרגיה שלי. עד שפתאום, חתיכה אחת הצטרפה לשניה ועוד חתיכה לשניה. עד שאחרי זמן ממושך, הלב שלי הגליד. ותוקן.
טוב, כמעט.