נקמתי הקטנה

אנחנו,אני ואתה.
זה תמיד בא ביחד,לעולם לא לחוד.
אני מסתכלת לך בעיניים,כמו תמיד.
הפעם,משהו שונה..
היום לא שמתי אודם לכבודך,
היום לא לבשתי שמלה,היום,באתי כמו כולם.
רגילה.אני לא מיוחדת כמו פעם..
פתאום קשה לי ואני מורידה את מבטי.
לא יכולה להעיז,אני פוחדת.
אולי אני פוחדת להביט לך בעיניים כי משמעות הדבר,שתסתכל גם אתה בשלי.
עמוק בתוך עיניי אולי תמצא את מה שאני מנסה להחביא כל כך הרבה זמן..
כבר כמה שעות עם העובדה.
כמה שעות שאני מרגישה מלוכלכת,
כמה שעות אחרי מקלחת שלא עזרה רבות.
הלכלוך כבר לא נמצא על גופי,הוא בתוכי.
אתה שואל מה קרה.
תמיד כשמשהו לא בסדר אתה הראשון לדעת.
שם לב עוד לפני שידעתי שמשהו לא כשורה..
תמיד סיפרתי לך הכל,ואת כל מה שישב לי על הלב.
הפעם,אינני יכולה.
אתה מחבק אותי,שואל אותי שוב מה קרה.
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל"..
אבל אני לא,אני לא יכולה לספר לך הכל.
"לא משנה מה זה יהיה,את יודעת שאני כאן בשבילך,את יכולה לבטוח בי".
באמת? (אני חושבת לעצמי),אני יכולה לבטוח בך? שלא תלך? שתשאר כאן איתי,אני ואתה!זה תמיד יחד? לעולם לא לחוד?

שתיקה,
"למה אתה שותק?"
"אני לא יודע מה להגיד"..

-ביננו אין מילים יותר.
מכאן ואילך ניסיתי לא לשמוע,לא הקשבתי למילה מדבריך,אבל ידעתי שאתה יודע..

יודע שבעיניי,ראיתי את הנורא מכל.
אותך,עם אחרת..
אני הולכת הביתה,לביתי השני.
אני כבר לא מרגישה מלוכלכת..
חיוך עולה על שפתיי,
אני מגיעה למפתן הבית,הוא פותח לי את הדלת
מרגע שנכנסתי,שכחתי את דמותך..
למרות ששניכם,כל כך דומים!

אני לא רוצה לנקום בך,
אני פשוט נהנית..
כיף לי,גופו כל כך מוכר..
מזכיר את הריח הטוב שלך,את השפתיים,את הנשיקות.
הוא מזכיר לי את המגע שלך,
הוא מזכיר לי אותך כאילו הייתם שתי טיפות מים.
ואחרי הכל,אני סולחת לך.
אחרי הכל,לא מפריע לי יותר..
אחרי הכל,מצאתי בו דברים שמצאתי בך.
הוא טוב לא פחות ממך..
בכל דבר.
אם הייתם יושבים ומדברים בטח היה לכם כל כך הרבה במשותף..
אחרי הכל,הוא אחיך .

שניכם,
אתה והוא,
תמיד יחד..
לעולם לא לחוד.
כך גם בליבי,בנשמתי,בביתי,במיטתי.