נעלים מעור נחש

מכל הבנות בחדר בחרת בי. אני לא גבוהה ולא מתבלטת, מעולם לא ניסיתי להידחף קדימה כמו רובן המוחלט של חברותי לעבודה- אותה עבודה שאומרים עליה כי היא המקצוע העתיק בעולם. נגררתי לשם בלית ברירה: אבא שמבקר את אמא כשהוא צריך כסף לפוקר, לפעמים אפילו מגיע עם חברה מזדמנת שמחכה לו ברכב למטה, אמא שמבקשת ממני מגיל שלוש שאני אנקה לה את המחטים בשביל להזריק עוד סם, ובעיקר הכסף קל וזמין. כהרגלי בקודש, מעולם לא הצעתי עצמי לגברים. עומדת בחדר עם כל הבנות, ומחכה שיבחרו בי. ילדה יפה עם עיניים בצבע של שמים עצובים, תמיד היה מי שבחר בי, ואין רגע דל. אני זוכרת סיטואציות, לא פנים לא מגע- רק מצבים של ריחוף באויר והתנתקות מהגוף המופקר לכל דורש. היו לקוחות שחזרו פעם פעמיים, היו שנשארו, והיה אותך. אתה שאיני זוכרת כמעט את פניך, אבל אתה ראית את הילדה שבי ונגעת בה מבפנים. אני זוכרת בעיקר שדיברנו, היית מגיע כדי לדבר איתי על אשתך, על הנשים האחרות הממלאות את חייך ועל כך שכסף לא יכול למלא את הריק והבדידות. היית מרביץ בי שיעור של משנתך – איך לפתות אדם, איך לגרום לו לאהוב אותי, איך לציית למרבה במחיר. ובכל הזמן שלנו יחד הייתי מקשיבה ושותקת. התאהבת בשקט שלי. אמרת לי שאני היחידה שמקשיבה לך באמת למרות ששילמת במיטב כספך על הזמן שלנו יחד. בשלב ההוא כשמגע גופך המוכר לי הפך למלטף ואוהב, הבטחת לי שיום אחד אתה תוציא אותי מהחדר הגדול עם הקירות הצהובים שתמיד דבק בו ריח שמן ארומטי מהול בריח זרע. בדרך כלל נהגתי לקחת את המתנות שהביאו אלי לקוחות קבועים ומכרתי אותן בשביל עוד כמה שקלים, אבל את המתנות שלך שמרתי. אני זוכרת שהראשונה היתה צמיד זהב יוקרתי, ומאז מעולם לא אכזבת בפחות מכך כי טענת שלשתיקה שלי יש מחיר גבוה וראוי. הייתי ילדה שהבינה את כללי המשחק האפל שלנו. השכלתי לראות מה נמצא בין השורות שלא נאמרו ואהבת זאת. ביום שהבאת לי נעלים שהקשקשים עליהן לא הותירו מקום לדמיון שאלתי אותך שאלה שגרמה לך לא לשוב לראותי לעולם. בפעם הראשונה בחיי הבחנתי בגבר מיוסר ומעונה העומד מולי, גבר של קונפליקטים וסערות. הפחדתי אותך עד מוות וברחת לנצח. שאלתי אם אני הנחש שלך.