ניצחון

אני יושבתי באוטובוס, מרגישה אותי נעה יחד איתו.
המוזיקה באוזניי מתחלפת בכל פעם לשיר אחר שיוצר אצלי תסרטים קטנים משל עצמי.
שמש של אחר הצהריים משוטטת על פני, מנסה לקלוע את קרניה אל תוך עיניי. כשלבסוף קרן אור מתפלחת תחת עפעפיי, הריסים שלי נאצלים להשתחוות תחתיה.
הלב שלי עדיין דופק קצת מהר מדי כשאני חושבת על כך שאני בדרך אליו.
חיוך קטן מתגלגל על שפתיי ואני נאנחת.
אני יודעת שהוא השביע אותי לא לבוא לבקר, שזה לא הזמן המתאים והוא לא רוצה לגרור אותי לצד השני של הארץ רק בשביל כמה דקות שבהן נוכל להיות יחד.
אבל אני אוהבת אותו כל כך, שלא יכלתי להתאפק, אני יודעת שהוא כנאה יכעס מעט שהפרתי את הבטחתי, אבל אין מצב שהוא לא ישתעשע מהרעיון שאני זקוקה לו כל כך.
וכבר לא היה לי אכפת שידע. שידע כמה אני נואשת.
פתטית.
וזה בסדר,
כי אני טובה לו ככה.
הוא תמיד רצה מישהי שתאהב אותו בטירוף, הוא מעולם לא האמין בעצמו.

אני זוכרת את התקופה שבה נפגשנו, אי אפשר לשכוח אותה לעולם.
הגוף שלי כואב רק מהזכרונות שאני מגלגלת במוחי, על היום ההוא לפני ארבעה חודשים.
שוב המוח לקח אותי אחורה, המוזיקה מתחלפת לאט לאט לצליל הסירנות, מיבבות במוחי, כשאני נלחמת בדחף שלי לנשום.
הייתי כל כך מפוחדת, כבר תקופה ארוכה ידעתי שזה יקרה, שאאבד לגמרי את כוחי, שהמחלה תפיל אותי איתה.
אבל לא חשבתי שזה כל כך קרוב, סרטן היא לא מחלה רחמנית כל כך, לא אכפת לה אם את נערה בת שבע עשרה או אם את קשישה בת שבעים ושבע.
גילגלו אותי אל תוך הטיפול הנמרץ, הניתוח כבר נקבע מראש שבועות קודם לכן וזה היה נס רפואי שבכלל הצלחתי לשרוד אותו.
ההתאוששות הייתה כבדה הרבה יותר, חודש שלם בבית חולים.

אחרי הניתוח, בחדר ההתאוששות, שכבנו אחד ליד השני, מיטה ליד מיטה, מעורפלים מהידיעה שיש עוד אדם מלבד עצמינו בחדר.

העשרים ושלוש במאי, היה התאריך בו פקחתי סוף סוף את עיניי.
ישנתי יומיים.
הדבר בראשון שראיתי היו עיניים דבשיות וחמות שחייכו מעליי.
"היי לך," הוא אמר.
המהמתי מבולבלת, לא היה בפי קול.
"אז זה אומר ששרדת?" הוא המשיך.
בבת אחת ההכרה הכתה בי.
"ניצחתי," מלמלתי בחיוך.
"כן, בהחלט את ניצחת."

נכנסתי דרך הדלפק ויש במסדרון שמאלה, נכנסתי למעלית והקשתי על הקומה השנייה.
עברתי כמה חדרים, עד שהגעתי לחמישי מיימין.
כשפתחתי את הדלת ראיתי אותו שוכב על גבו, העיניים שלו נפערו לרווחה כשראה אותי.
"מה את עושה פה?" הוא שאל בקול חלש כל כך.
"באתי לעזור." אמרתי "באתי לראות אותך."
"לעזור?" שאל.
"כן," אמרתי והתיישבתי לידו, מחזיקה את ידו "לעזור לך לנצח, יחד איתי."
הוא חייך חיוך עייף ונשק למצחי.
"ילדונת." הוא קרא לי.

חמש דקות לאחר מכן הוא נקרא לניתוח.
חמש שעות לאחר מכן הוא יצא ממנו.
והוא חי.
אחרי חמישה חודשים עברנו לגור יחד.
ואחרי חמש שנים,
נישאנו.
"ניצחתי," הוא לוחש לי תחת החופה.
"אני יודעת," אני מחייכת ומחכחת את אפי באפו.
"והפרס שלי על הניצחון הזה הוא את." אומר כששפתיו פוגשות את שלי.