נחמה

רק הדמעות שנספגו לי הרגע בכרית הצליחו לנחם אותי. הן אבדו והתאיידו להן בדיוק כמותו, אבל אותן אני לעולם לא אראה יותר, ולעומת זאת אותו… אותו אני רואה מספר פעמים בשבוע, בארועים משותפים, ובשיחות מוטיבאציה למתלמד המתחיל. הוא כבר לא שלי, מעולם לא היה שלי ובכל זאת קיוויתי ורציתי כל כך. אומרים שללב שבור יש המון כוח, אותי זה סוחט ומפרק מבפנים.. תוהה איך נכנסתי לתוך סופת הטורנאדו הזו! זו לא הייתי אני, אלא ילדה יפה מאוהבת עד כלות במשהו חסר ממשות. הוא מיוחד. חריף, מוזר סוחף בסערה שעוטפת אותו, ומשאיר שברים מפוזרים שנפוצו לכל עבר- טורנאדו או לא? שלשום הוא הקדיש לי את חמש דקות החסד האחרונות שלו. יש דברים שאת פשוט יודעת, הפעם כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר ולחשוב שאולי… זה היה ברור מדי… שנה עברה מהיום הראשון בו העולם הפסיק לנשום בצורה סדירה מתוך חשיבה הגיונית. שנה. נשארתי עם כרית שהתייבשה כבר ומוכנה לספוג גל נוסף של דמעות. הו כריתי האהובה: כמה ראית בעשר שנות קיומך במחיצתי? גברים שהלכו ובאו, רווקים עם/ בלי חברות, ונשואים. את העדות האילמת לכל סודותיי האפלים באשר הם. ותמיד את כאן, זו שנשארת איתי לנצח לספוג כל פעם מחדש את מה שנשאר מ מיכלי שלך.