נזכרת כמה זמן לא ראיתי אותו (פירסום אחרי הרבה זמן שלא נכנסתי לאתר, אז היי לכם)

הרבה זמן כבר לא ראיתי אותו, לא שמעתי את קולו, לא ראיתי את הניצוץ בעיניו החומות. זמן רב שלא ראיתי את חיוכו הכובש, את שיערו הרך שנופל על פניו בחינניות. זמן רב ששרירי ידיו המפוסלים לא התחככו במקרה בזרועותיי המצטמררות.
זה קרה לא מזמן, סערת רגשות כועסת ועצבנית שהתחלפה בסערת רגשות מלחיצה ומרגשת. בעודי צועדת לאורך רחובות העיר, כעוסה כבר זמן רב מחיי הופתעתי לראות את דמותו מולי, כשהשמש שמאחוריו צובעת את קצות שיערו בזהב, והוא מטיל עלי צל קריר ונעים, בעוד גופו שולח אלי את זרועות החום המעקצצות שרק הוא יודע לשלח בי.
הוא הופתע לראות אותי, זיהיתי את הבעתו המבולבלת ברגע שהרמתי את ראשי אליו, בהפתעה גמורה זהה לשלו.
כשקלט מי אני, שלח אלי חיוך מוכר עד כאב. החזרתי לו חיוך, מבולבלת מכל המקרה ומגמגמת לא פחות.
"לאן את הולכת?" שאל בחן, בוחן אותי בעיניו אחרי שלא התראינו כבר שנה. "סתם… לחבר."
"חבר?" שאל, מרים גבה בחיוך.
"ידיד…" אמרתי מבוישת.
"ללוות אותך?" שאל.
היססתי. "כן… בטח, למה לא."
התקדמנו בשקט, רק רעש החיכוך של סוליות נעלינו גורסות את האבנים הקטנות שבדרך נשמעו. המכוניות שלצידנו רעמו מדי פעם, לוקחות את השקט שבנינו ומעוררות אותו לחיים עירוני ובטוח. לפחות השתיקה הזאת לא מביכה עד כדי כך.
מסתבר שהיא כן, הוא שואל שאלות, כנראה רק התעניינות נימוסית. אני נמנעת מלהביט בו, טומנת את ראשי כמעט באדמה, מסתכלת רק על הדרך בה אני הולכת.
הוא מצחקק, משדל אותי לדבר. אני נמנעת בהיסוס, ולבסוף נפתחת מעט.
כבר הרבה זמן שלא דיברנו, בטח שלא ככה. מדי פעם אני מציצה אליו, כשאני חושבת שהוא לא רואה. הוא גבה, והרבה. צעדיו נראים חינניים יותר כעת, בוגרים יותר. רגליו הארוכות מתקדמות מהר מידי, עד שאני מעירה לו שיאט. הוא מחייך ומושך אותי אחריו, נוגע-לא נוגע. זה מעביר בי צמרמורות בגב.
הוא גורם לי לצחוק בדרכו המיוחדת. פה חיוך, שם נגיעה קלה ביד. אני מרגישה כל כך שמחה ומיוחדת.
כשאנחנו מטרים בודדים מביתי, הוא נעצר אחרי. הוא מחכה, אני מרימה גבה.
הוא רוכן לעברי, מניח את שפתיו בעדינות על לחיי, אני מקווה שהוא לא הרגיש את האודם שהתפשט בקרבי. אני מחייכת בהיסוס, חיוך שכמעט לא מורגש.
"נתראה?" הוא מתקדם מעט לאחור, פניו עדיין מביטות בי.
אני מהנהנת, חיוך דקיק מבעבע בקרביי.
הוא מחייך חיוך אחרון ושולח את ידיו לאוויר, לשלום. ואני יושבת עוד דקות ארוכות במקום שבו עזב. נזכרת כמה זמן כבר לא ראיתי אותו.