מתחמקת,

אני מעבירה את הצדף מיד ליד לאט לאט.
אני מרגישה את החול מתפורר לי בידיים, ויודעת שתוך שניות כבר יראו אותה במלואה.
אני מסתכלת על הגלים הקטנים מתנפצים על החוף.
"סיימת פה?" הוא מסנן מבעד לשפתיים החשוקות והרכות שלו.
"תגדיר 'סיימת'?" אני עונה לו כמעט ובלחש.
אני לא רוצה לענות לו.
אחריי מה שהוא עשה, תשובה לא מגיעה לו.
אבל אני חייבת.
אני לא מסתכלת לו בעיניים, אבל הוא משתדל להתקדם ככה שגם אם אשפיל מבט, הנעליים הצבאיות והמוכרות שלו יהיו שם.
אני מכחכחת בגרון.
הריח שלו מציף אותי בזכרונות לא רצוניים. אני משחקת בקבוצת שיער ואז נזכרת. הידיים שלי. חול.
"מטומטמת" הוא מגחך בשקט. מנסה לפתח שיחה.
אני מאחלת לו שימות. עמוק, בלב. ולמרות זאת אני יודעת שזו הייתה אשמתי שזה מה שעשה.
אני שומעת מספר תזוזות והפשלת מכנסיים. הוא זורק את הנעליים הרחק מרגליו. הריח ההוא, המדים האלו.
מסריח.
אני מסתכלת עליו. סקרנית קצת.
הוא עומד שם. שרירי, חטוב, ושזוף. הוא לבוש בבוקסר צמוד בלבד.
תופס מעצמו.
אני מגחכת.
הוא פותח בריצה לתוך המים, ומתנגש בגלים בקלילות מדהימה שכזו.
אני מרימה את עצמי.
בפעם הראשונה בחיי אני מתחמקת.
בפעם הראשונה בחיי, אני באמת צריכה את זה.