מראה בחנות מראות

היא לא ידעה במדויק מתי התחילה המודעות. יתכן שזה קרה במהלך יציקת הזכוכית או שמא לאחר ציפויה בכסף. עומדת בשורה, ולעיתים מוצאת החוצה – לראווה.
ראווה?
היא מעולם לא ראתה הבדל בינה לבין שאר המראות. כולן יצרו באותה הדרך, לפעמים על ידי אומנים שונים. היו האלו שהגביהו, היו אלו שהחמיאו ואף כאלו שעיוותו. אבל היא? היא רק ניסתה לשקף. ניתן היה לקרוא לה – בת טובים.
לבת היו תכונות טובות, היא לא מצאה כל הבדל בינה לבין שאר המראות למרות כל העיוותים היא הרגישה חסרת ייחוד ביחוד לאור תשומת הלב המועטה שהיא קיבלה בחנות.
יום אחד – הגיע אדם חמוש במגבעת, מאופר בכבדות שנופף בה מצד לצד בתאיטרליות, פוסל מראה מראה שעל הקיר. עד שהגיע לבת.
בת הביטה בו מבעד לזכוכית וראתה דרך שכבות האיפור – את עצמו, את הילד שבו, והילד שניסה להפוך אליו. היא הסירה מעליו את שכבות האיפור, ללא רחמים אך ללא אכזריות.
במראה ראה את עצמו כפי שהיה.
האם הוא אהב את עצמו כפי שהיה? אין לדעת. תוך מספר ימים הועברה בת באריזות, עטיפות, קרטונים פצפצים וכל דבר שישמור עליה בדרך למטרתה – ביתן מראות, בקרנבל נודד.
אם היית נכנסת לביתן, היו המראות בוהות בך, חורים פעורים וכסופים, ללא סיפוק, ללא סוף.
היו שהפכו אותך יפה, מוצק, אכזר ומוזר. רק אחת שלא עשתה כלום.
מי ירצה מראה כזו?
רק האל ידע מול איזו מראה הזיקית נעצרה, ובמי מהן היא בחרה.