מצוק ושמו תקווה
התחושה התמידית שלי היא ספינה טובעת בלב ים סוער. זוכרת חלום אחד שחוזר על עצמו כבר מגיל שלוש: אני בתוך סירה קטנה, ממש צרה מעץ, משוט אחד שנאבק בגלים, והידיים שלי… חותרות אדומות ודואבות לשום מקום. תמיד התעוררתי מהחלום הזה עם דפיקות לב חזקות, לעתים מכוסה זיעה קרה של נים לא נים. בילדות התעוררתי לחדר קר ואפל עם עוד 6 אחים בחדר, שניים תמיד יחד איתי במיטה כי זה מה שהיה. לרוב היינו הולכים לישון אחרי ארוחת ערב שכללה פרוסת לחם אחת עם מרגרינה, לפעמים היו זיתים ואז ממש חגגנו, הרבה פעמים הייתי רעבה, אפילו מאד. איך רעבה? כל כך רעבה שהיו ימים שיצאתי לחפש לאחים שלי אוכל בתוך פחי זבל, ירים גבה מי שלא מאמין איך תתכן מציאות כזו במדינת ישראל הנאורה? ובכן- זה קיים גם קיים. אז איך כל הילדות הזו מתקשרת לסיפור אהבה? רק בגיל מאוחר מאד, אחרי 20, אחרי שכבר הספקתי לסיים תיכון בלי בגרות, לטוס עם מאהב שלי שהיה מבוגר ממני בעשרים ושש שנים לחצי שנה לניו יורק, ואחרי שהספקתי לרקוד על עמוד כדי להרוויח כסף קל וטוב. במסיבה אחת, כזו של רווקים שמזמינים רקדניות מיומנות כמוני הוא היה שם. הבחור הכי חתיך של הערב, מלח הארץ- ילד מבית ממש טוב שאין בו סמים ואלכוהול במקרר, ושאין חברה של אבא וחבר של אמא שלפעמים הם ביחד ולפעמים לחוד. הוא נשאר במסיבה ההיא עד הסוף, במקלט של איזה צפונבון מכיכר המדינה- חבר שהזמין אותו לחגוג. בסוף, כשכולם היו שיכורים מסטולים, הוא דחף לי את מספר הסל׳ שלו ליד ואמר לי להתקשר רק אם אני רוצה לשנות את החיים שלי ולהפוך למישהי שטוב לה באמת ושתחייך לקראת כל יום חדש. בשעתיים שנשארו לי לישון באותו לילה חלמתי שסירת העץ שלי עוגנת ליד מצוק גדול. קמתי רועדת מפחד. היה חשוך מסביב ו- סווטה החברה שלי שישנה לידי נחרה קלות. קמתי, לבשתי את המיני הסגול והגופיה השחורה, לקחתי בתיק את נעלי העקב ויצאתי למצוק התקווה שלי. כבר עברו עשר שנים מאז, ואנחנו עדין יחד, אפילו יש ילדים בתמונה, אפילו עשיתי תואר ראשון! זה לא חלום שהתגשם משום שלא ידעתי שיש חלומות כאלה, אבל כן ידעתי שקיימים מצוקים ממש קרוב למים העמוקים והגועשים.
תגובות (1)
אהבתי. לא מסרת הכל, והשארת לי חורים שאני רק יכולה לדמיין. יהיה לזה המשך? כי אני ממש רוצה המשך.