מספיק.

"אתה חייב להפסיק."
"מה?" התפלא הנער.
"אתה צריך להפסיק לומר את כל הדברים האלה, זה מציק לי."
"סליחה, אני צריך לומר את האמת."
"אבל זה העניין, אני יודעת שלא היית משקר לי, אז אולי פשוט ההשקפות שלך לא נכונות."
הוא נענע בראשו לשלילה, "את יפה, אני לא הולך לומר שלא, אז אל תנסי לשנות את זה."
סילסלתי את שערי בידי, מעוצבנת חלקית. "אתה חייב להקשיב לי! אני לא יכולה לומר שזה לא מחמיא לי, אבל רגע אחרי שאני מסמיקה בטיפשות אני נגעלת."
"ממה את כבר יכולה להיגעל?" הוא שאל, מבולבל.
"מעצמי. אני לא יכולה לחשוב את הדברים האלה. זה פשוט לא בסדר."
"תסלחי לי, אני לא מבין."
"זה לא מוסרי, לחשוב שאני… יפה, מה שאגב, לא יכול להיות נכון אם אתה מסתכל על הבנות מסביבך, אבל חוץ מזה- אני לא יכולה. אבוד מראש, תודה על הדאגה."
הוא גיחך, וחייכתי בעל כורחי.
"את לא מבינה. להפך! את צריכה להגביר את הבטחון העצמי שלך, זה מטופש להשאר כזאת.. זה לא צניעות, זה כבר נקרא להיות עיוורת."
שתקתי.
"אין לי מה לומר." הרגשתי בסכינים של קרח בלבי.
ואז הוא נישק אותי והפשיר אותו.