מנואל

כשהוא נכנס למעלית מיד אחריה, היא זיהתה אותו ממבט חטוף שכבר הצטלב כמה דקות קודם, כשאספה קפה הפוך לחדר מהבר.
"אז איך זה שאת כזו מנצנצת?" הוא שאל בנימוס חצוף
הוא התכוון לפודרת הנצנצים העדינה מעל עצמות לחייה ומתחת לעצמות הבריח הבולטות שלה…
"אני מופיעה כאן בחודשי הקיץ, אני מנצנצת בעיקר כי אני מזיעה עכשיו" השיבה בחן.
"ומה את עושה בחודשי החורף?" שאל בעוד המעלית עוצרת בקומה שלו.
כשהדלתות נפתחו הוא לא יצא, והשיחה המשיכה שעות כשהם יחפים, על הדק שעל שפת הבריכה.
בשעה הזו כבר לא היו שם תחרויות מוזיקליות וצהלות של ילדים.
היו שם אורות של כוכבים על המים.
היא לא היתה רגילה לדבר באנגלית, אבל המבטא שלה והמילים שבחרה כדי לומר את מה שהיא רגילה מהסלנג העברי, הצחיקו אותו. והוא הבין כל מילה.
זו היתה תקופה לאומית קשה. ילדים בחופשה, חיילים נהרגים ומשפחות מאבדות את הקרקע שבנו עליה בית וחיים וגני שעשועים.
ההתנתקות. עזה געשה, פינו את גוש קטיף והוא הגיע לכאן כצלם עיתונות. אמנם מבוסטון, אבל במקור פנמאי. הוא היה הטייפ קאסט המושלם של גבר לטיני. גוף גבוה ומפוסל לתלפיות, בצבע מוקה, עיניים של ילד, קמטוטים של ניסיון חיים (בפור של כמעט 20 יותר ממנה…) ושם ארוך כמו שיר.
אסדרס מנואל סאנצ'ז.
3 ימים. זה מה שהוקצב להם להכיר את מעמורות הגוף והנפש האחד של השנייה.
אף אחד מהם לא היה עסוק בשאלה 'איך זה שלא נפגשנו קודם אם אנחנו כבר שבועיים כאן יחד באותו המלון', וגם לא במחשבה על כך שבעוד 3 ימים מרחק של חצי כוכב לכת ירחיק ביניהם.
ב 3 ימים האלה הם היו כמעט בלתי נפרדים. כאן ועכשיו. בכל מילה, בכל מבט ובכל מגע.
היו שם חיים שלמים בשעות האלו. ללא עבר וללא עתיד. בלי חרטה, בלי אכזבה, בלי דאגה.
מתנת ההווה.
הוא המשיך לכתוב לה גם אחרי, מכתבים שלא היו מביישים את אפילו את רומיאו. עד שהמייל שלה נגנז ללא יכולת שחזור.
גם 15 שנים אחרי, היא זוכרת את כל המחשבות הכתובות של כוכב הטלנובלה הסודית שלה. את התשוקה שהפכה לתיאורים פיוטיים על דמותה, שחור על גבי לבן, והשאירו אותה המומה מול המסך.
זוכרת אותו, ומחייכת.
היא מעולם לא ניסתה לחפש אותו שוב. שיישאר ככה. קצר, חמים, טעים. רומן חטוף שהפך למילים.