מלכת הלבבות השבורים

"את לא יכולה פשוט ללכת ככה"
הוא אמר ותפס בידי.
"למה לא?" שאלתי אותו באדישות
והעפתי מבט בידו האוחזת בידי.
"אני לא יודע?"הוא אמר וזייף חשיבה,
"כי את בעצם מרסקת לי את הלב לחלקיקים
מקרוסקופיים?" הוא אמר ואני הרמתי לעברו גבה.
"היית מודע למוניטין שלי"אמרתי, כמעט בהאשמה.
"מלכת הלבבות השבורים" הוא אמר בחיוך,
"הנערה שהדבר היחיד שהיא משאירה אחריה,
הוא שובל של לבבות מרוסקים" עכשיו חיוכו היה עצוב יותר.
"אני רק עוד אחד מהם,נכון?"הוא שאל ומבטו יכול היה
לגרום לאלים לבכות.
"עוד אחד מבן כול הבחורים ששברת את ליבם?"
עכשיו, בקולו היה ניתן לשמוע כעס,
אך לא הרבה, משום שלא היה אפשר לכעוס עליה.
הייתה בה מין שבריריות כזו,
משהו, שלא נותן לכעוס אליה.
"את יודעת מה?"הוא אמר.
"כבר לא אכפת לי" הוא עזב את ידי ולקח צעד אחורה.
"לא יותר"