מלחמת מאוהבים

הם אומרים לי "תשכחי ממנו כבר! תפסיקי לחשוב עליו! זה עושה לך רע!" אני יודעת שזה עושה לי רע. אני אוהבת כשרע לי. אם הייתם הוא הייתם יודעים את זה. כי הוא מכיר אותי ויודע עליי הכל. וזו הסיבה שאני לא מוותרת עליו ולא מפסיקה לחשוב עליו. כי אני יודעת שהוא שווה את זה. אני יודעת שמה שהיה לנו היה כל כך מדהים שאני לא יכולה אפילו להבין איך נתתי לעצמי לאבד דבר כזה. אני לא מבינה איך נתתי לעצמי להתרחק, איך נתתי לו ללכת. איך הוא נתן לי ללכת ואיך הוא התרחק בעצמו?
הכל היה כל כך מעורפל ולא ברור. מבחינתי יש גרסה אחת, ויכול להיות שמהצד שלו זה יראה לגמרי אחרת. וזה גם יכול להיות אותו הסיפור, רק שמבחינתו זה יהיה לגיטימי הדברים שהוא עשה, ומבחינתי אלה פשעים שאף אחד לא רוצה לחוות.
הוא היה החבר הכי טוב שלי. ואתם לא יכולים להגיד לי שאתם מבינים. כי בחיים לא היה לי מישהו שהיה לי כל כך קרוב ונגיש כמוהו. בחיים לא התגעגעתי למישהו כל כך, כשהוא היה לידי. בחיים לא סיפרתי לאיש מה שסיפרתי לו. בחיים לא היה לי אכפת מה אנשים אומרים, חוץ ממה שהוא אמר. אני לא חושבת שאי פעם הקרבתי יותר בשביל אדם מאשר בשבילו. אני לא חושבת שאי פעם הקדשתי מהזמן שלי לבן אדם יחיד חוץ מלו. הוא היה כל עולמי. ברצינות. לא יכלתי לעבור יום בלי להיפגש איתו. וגם הוא לא יכל יום בלי להיפגש איתי. כל יום הקפדנו להיפגש ובכל רגע שאנחנו לא עסוקים דאגנו להיות מעודכנים במה קורה אחד עם השני. אחרי כל יום שישי בערב הוא היה מלווה אותי הביתה, דואג שהגעתי. וכשהגענו אמר כל פעם מחדש: כבר הגעתי עד כאן… למה שלא אשאר?" אז נשאר. הוא נשאר אצלי כל יום שישי בלילה. והיה לנו כיף. דיברנו על הכל. צחקנו על הכל, בכינו, אכלנו, ראינו סרטים. התחבקנו, ולפעמים… בשקט בשקט כשמתחשק לנו אפילו התנשקנו. וזה היה הכי מבאס… כי חברות טובה נהרסה. ועכשיו אין שום דבר חוץ ממלחמה שקטה של אפילו לא מבטים. ואני מסתכלת עליו והוא לא מחזיר לי מבט. הוא לא מעז להסתכל. אני שומרת שתיקה איתו ולידו. לא מדברת. לא פונה אליו ולא מסתכלת כבר. מלחמה שקטה של זוג שהיו פעם מאוהבים, וכרגע, כיום, מלחמה כמו עם אויבים.