מכתב לאהובי ♥

הנה אני, פה, כותבת לך.
אנני יודעת אם אי פעם המכתב הזה יגיע אלייך, למעשה אני בטוחה שאף פעם לא תקרא אותו, אבל אני כותבת לך, בתקווה שביום מין הימים תדע על קיומו של מכתב זה ותקרא אותו ♥
..
אתה יודע שאני אף פעם לא הייתי אחת שאוהבת את כול הקישוטים מסביב, את כל החרטות האלה, את כול הקיטשיות שבאהבה.
תמיד אהבתי ללכת ישר, לא סחור סחור. שנאתי את כל מילות האהבה הקיטשיות, זה כל כך לא התאים לי, תמיד הייתי בן אדם ישר, הולך ישר על מה שהוא רוצה מבלי שום קישקושים וסיבוכים אבל איכשהו, עמוק בפנים שום דבר מכול זה לא באמת הפריע לי. מה שהפריע לי זה הפחד הזה, ההדחקה.
שנאתי את המילה הזאת, אהבה! שנאתי להרגיש שאני מתאהבת, בך. שנאתי את זה כי אף פעם לא אהבתי את זה, אף פעם לא הרגשתי את זה, תמיד הייתי אני, אני ורק אני. שום דבר מסביב, שום אחד, שום הוא שוב אנחנו, שום אהבה!
אבל זה השתנה, השתנה בגללך. אתה גרמת לי לאבד את כל מה שהרגשתי וחשתי כלפי האהבה, אותה מילה ורגש שכל כך שנאתי.
בגללך, בגללך הלילות נעשים יותר ארוכים והימים נמשכים נצח.
רק בגללך איבדתי את מה שכל כך דבקתי בו והאמנתי בו. שהאהבה היא סתם בולשיט, בולשיט אחד גדול!
והבולישט הזה, האהבה זה סתם עוד מילה ממילון המילים היפות, אהבה בשבילי הייתה כמו לומר מילים חסרי משמעות, אבן, כלום, אוויר, שום דבר. האהבה מטמטמת אותנו, בני האדם.
אותך ואותי, גורמת לנו ליפול לתהום הכי עמוק ולא נותנת לנו לצאת ממנו.
האהבה מטמטמת, אותי. אני כבר לא אותה אישה חזקה שהייתי בעבר, כל מחשבותיי ודעותיי התחלפו, כאילו תמיד היו שם.
אתה, אתה נהפכת למרכז מחשבותיי, מחשבות מטמטמות, בדיוק כמו האהבה הזאת, האהבה שלנו.
אל תשאל למה, למה אני כותבת לך, אל תשאל כי לא תהיה לי תשובה מדוייקת.
אני מניחה שאני כותבת לך מתוך עצב, עצב על מה שיכל להיות ולא קרה, עצב על כל הדברים שיכלנו לעבור ביחד ולא עברנו, עצב שאהבה הזאת לא מתקיימת ולא תתקיים אף פעם.
פעם אמרת לי שאהבה אכן מטמטמת אותנו בני האדם. אך בדיוק באותה מידה שהיא מטמטמת היא סוחפת, טובה, נהדרת.
אבל אני? אני לא יודעת כבר מה לחשוב, האם זה נכון? האם האהבה באמת טובה? טובה לשנינו? טובה לנו בני האדם?
או האם היא סתם שם? רק כדי לגרום לנו סבל?
אני לא יודעת, כל כך הרבה שאלות ללא מענה.
האהבה מטמטמת זה בוודאי בטוח, כי כשאני מרגישה אותה כלפייך זה מטמטם, כואב וחסר משמעות.
אך האם זה וודאי? הרגש הזה ששנינו מרגישים? האם זה אכן קיים, או שאהבה הזאת מזמן התנדפה לה ונעלמה?
שוב שאלות ללא מענה.
אולי יום אחד תוכל לענות לי אליהן, כי אם לומר את האמת? אני מרגישה כאילו כל החיים שלנו נמצאים בבלאגן אחד גדול, בלאגן שרק אתה תוכל לסדר.
אולי? זו מילה טובה. צריך לחשוב הרבה כדי להבין את המשמעות שלה.
אולי יום אחד תוכל לענות על השאלות שאני תמיד שואלת את עצמי.
אולי כבר נהפך לאף פעם , אף פעם זה אף פעם ואין לפעמיים, או לעיתים רחוקות או קרובות, אולי זה אף פעם, לא מחר ולא מחרתיים, זה אף פעם.
אני בעצמי לא מבינה את עצמי. מדוע אני יושבת כאן, על הכיסא הזה, מחזיקה עט, בדיוק את אותו שנתת לי ליום ההולדת. וכותבת לך, מדוע? הרי אני יודעת שאין עוד סיכוי, אני יודעת שצדקתי, שהכול סתם בולשיט! האהבה היא בולשיט!
אבל אתה יודע? לפעמיים, רק לפעמיים כשאני חושבת עמוק, לעומק, ממש עמוק עדיין נראה לי שאהבה היא לא בולשיט, עדיין נראה לי שהאהבה היא משהו קסום, ואני אומרת קסום? (טוב, כותבת) זאת עוד אחת מהמילים הקיטשיות ששנאתי, ועכשיו? עכשיו אני משתמשת בה, איזו אירוניה נכון? כמה שהחיים מבלבלים, מסתובבים, חוזרים ומכים במקום הכי כואב, והכי כואב בשבילי זה אתה, אתה שהיית הכול בשבילי.
פתאום, זה כבר לא נראה כך, כל ההכול הזה פשוט נשבר, התרסק לו. זה כאילו לקחתי את בובת החרסינה הכי יפה, ושברתי אותה. אבל ההבדל הוא שבובת חרסינה תמיד אפשר למצוא חדשה, לייצר או לקנות.
אבל אתה? אתה לא בובת חרסינה, אתה אתה ואני יודעת שאי אפשר לשחזר אותך או ליצור כפיל שלך, אתה פשוט אתה ואני אני.
והאהבה? האהבה לא נועדה בשבילנו.
האהבה יפה, כל כך יפה, אני יודעת, כי אתה גרמת לי להאמין בזה.
אבל היא יפה לאחרים, לא לנו.
..
מקווה שיום אחד תקרא את מכתבי ותבין, תבין שהאהבה הזאת לא טובה, לא בשבילנו.
תקרא את מכתבי ותבין שאני, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך גם כשידעתי שאני חייבת להפסיק לאהוב אותך.

שלך, מישהי שאהבה אותך ולנצח תאהב אותך.
♥