מכתב חסוי בלב גלוי|2

"רינת! ריד מיי ליפס! אני לא עושה את זה!" אמרתי לה.
"כן…" היא גיחכה, "את זה עוד נראה" היא תפסה את ידי וגררה אותי אל הכיתה.
אופק ישב בשורה האחרונה. הוא שמע באוזניותיו מוזיקה ושיחק בפאלפון שלו.
"דיי רינת.." אמרתי. "בשופ אופן לא גברת!" היא אמרה ברצינות.
היא עצרה והסתובבה אליי, "תקשיבי לי קרן" היא סיננה, "את תגשי אליו עכשיו, ותפתרי את הבעיות שלך! או שבחיים לא תציקי לי אם זה! קפיש?". הנהנתי. לא ממש הסקמתי עם רינת… אולי זה היה כי היא אף פעם לא כל כך התרגזה בגללי….
היא משכה אותי עד אליו.
היא שילבה ידיה.
"רינתי… זה חסר סיכוי.." לחשתי לה. "שששש…" היא אמרה.
אופק הרים את מבטו אליה. הוא חייך חיוך רחב, אך כשהבחין בי הסיר מיד את חיוכו והרצין מעט. "מה?" הוא שאל והוריד את האוזניות שהיו תחובות באוזניו.
"מה נשמע?" שאלה רינת -"בסדר גמור" הוא חייך חיוך קטן. "תגיד אופק" רונת אמרה "מה אתה עושה היום בצהריים?" שאלה. אויי מיי גאד! אם רק הייתי כמוה….
"אמ.. אמ… כלום נראלי…" הוא מלמל. רגע, הוא מסמיק?!
"יופי! ניפגש בתחנה שליד הבית שלך… הולכים לקניון" היא הפטירה וגררה אותי איתה משם.
"תגידי השתגעת? מה את עושה?!" כמעט צווחתי עליה -"תרגעי גברת הסטריה!" היא אמרה "הכל יהיה בסדר…"
הצלצול נשמע.
"כן… ממש…" סיננתי סיננתי ונגררתי לכיתה.
***********************************************************************************************
בסוף השעה האחרונה, כשהכנסתי את הדברים לתיק רינת ניגשה אליי, "חסר לך שאת מבריזה! כן?" היא קרצה -"רינתי, אני משמ לא אוהבת את הרעיון הזה…" -"מה – את – דו-א-גת?" היא אמרה, מושכת את המילים.
"ממה לא…" לחשתי, "את יושבת לידי באוטובוס היום, נכון?" שאלתי בעודינו הוכלות לכיוון היציאה -"לא.. סורי, יש לי אימון… ביי!" אמרה ופנתה ימינה, לאולם הספורט.
מיהרתי לאוטובוס.
התיישבתי בכיסא שמאחורי הנהג. רחוקה מכולם. הדלתות נסגרו והאוטובוס החל לנסוע.
"רגע!" נשמע קול מבחוץ. האוטובוס נעצר והדלתות נפתחו. אופק עלה על האוטובוס מתנשף.
כל המקומות היו תפוסים. חוץ מהמושב שלצידי, עליו הנחתי את התיק.
עשיתי את עצמי שקועה בפאלפון שלי. -"אפשר לשבת?" הרמתי את עיניי אליו. כלא מאמינה. התאפסתי על עצמי, אחרת כבר הייתי מריירת עליו. "כן בטח.." מלמלתי והורדתי את התיק שלי.
האוטובוס החל לנסוע. שתקנו. כל אחד היה עסוק בעניינים שלו.
"באיזה שעה תבואו היום?" הוא שאל פתאום. הרמתי את מבטי אליו. "מה?" אה… אממ… בחמש" אמרתי. "טוב…" הוא אמר, "יהיה איכפת לכן שאביא את עידו ותומר?" שאל. עידו ותומר.. צמד חמד… בין המקובלים בכיתה. "למה אתה מתבייש להיות ליד שתי בנות לבד בלי תגבורת?" שאלתי. מאיפה הקרצתי את זה עכשיו??
הוא הסמיק טיפה, "לא… לא ממש…. אבל בכל זאת, איכפת לכן?" -"לא לא… משמ לא… תביא אותם" אמרתי וחזרתי לפאלפון שלי.
האוטובוס עצר בתחנה שליד הבית של אופק.
"טוב.. אז נתראה" אמר וקם. -"כן… ביי" אמרתי.
איזה טמבלית אני!
הטלפון שלי צלצל. רינת? מה אין לה אימון עכשיו? מיהרתי לענות.
"הלו?" -"היי קרן, את בבית?" לא, עוד באוטובוס, מה קרה? אין לך היום אימון?" שאלתי.
"היה צריך להיות… הוא התבטל באמצע… המאמנה קיבלה טלפון חשוב ו… למי פאקינג יש חשק להישאר סתם עוד שעה? אז אני בדרך הביתה" היא אמרה. "אה.." מלמלתי, "תמשעי רינתי, אופק שאל אם הוא יכול להזמין לקיניוםן גם את תומר ועידו א.." -"מה? איזה מעצבן! ברור שלא! תגידי לי שההית חכמה ולא הסכמת!" היא אמרה בקול גבוה. היא מצחיקה אותי בקול הרגזני הזה…
"אממ… אה.. האמת היא…. שחשבתי שלא ממש יהיה איכפת לך.." אמרתי.
"מה? נו באמת! זה דפק לי את כל התוכנית!" היא מלמלה בטלפון.
"טוב בסדר… מה רצית שאני אעשה? הוא התיישב לידי! את מכירה אותי! טוב אני יורדת… ביי" אמרתי וניתקתי.
לקחתי את התיק וירדתי בתחנה.
התחלתי ללכת הביתה, בעוד שתי דמויות מוכרות הולכות לכיווני.
"היי קרן!" קרא הקול. עידו? עידו ותומר? מה הם עושים כאן?! אה… הם בעצם גרים כאן… שיט! איזה מזל יש לי…
"אופק סיפר שהולכים היום לקניון, הא?" שאל תומר.
"כן…" אמרתי. קדימה קרן! תדברי איתם נורמאלי!
"באיזה שעה?" שאל תומר -"אני ורינת נהייה בתחנה שליד הבית של אופק בחמש…" אמרתי.
"טוב… יופי!" אמר עידו ועקף אותי. "תומר! אתה בא?" העיר לו. תומר סידר את תיקו על גבו והלך לעידו. "טוב… ביי" הוא אמר.
"ביי.." סיננתי.
רצתי הביתה, אני חייבת להיראות היום הכי טוב שאפשר! ח-י-י-ב-ת-!