מי ששבר לי את הלב

רציתי שתיהיה לו תאונה,כן!המניאק הזה!שישברו לו כל העצמות !
וחברה שלי אמרה שחס וחלילה,באמת,אם יקרה לו משו? איך אני ירגיש?
"דווקא מצוין!" חשבתי לעצמי.
אבל נרגעתי.בכל זאת,אני בחורה בוגרת ולא מתאים להרוג את מי ששבר לי את הלב.

איך זה התחיל?
זה מתחיל בזה שאני נקשרת לאנשים,אוהבת יותר מדיי את כל מי שמתקרב אל הבועה הזו. אל החיים האלה,שהם רק שלי.
לא רבים מצליחים להכנס אל תוך העולם שלי,אולי כי אני פגועה,פגועה מכל מה שנמצא סביבי.
אבל,איתו זה היה שונה..
איתו היה לי חיבור כזה שקשה להסביר אותו.
יכולתי לדבר על הכל,כמה שאני רוצה.
והוא תמיד היה מקשיב..
לעולם לא הפסיק את דבריי,לעולם לא מתח ביקורת על התנהגותי.
פשוט היה שם בשבילי,ואיתי.
הוא היה מחבק אותי עד אור הבוקר כשהיה לי קר,מחזיק לי את היד כשהיתי צריכה חיזוק,ונותן נשיקה כשביקשתי אהבה.
זה כל מה שהיתי צריכה..
אותו.

זה ממשיך בזה שאהבתי אליו התגברה מרגע לרגע ולא חשבתי שזה ייגמר לעולם.
אולי זה בגלל שמרוב שהיה לי טוב כשהיתי איתו, לא ראיתי את זה דועך.
כמה זמן התעלמתי מהסדקים?
כמה זמן האמנתי רק במה שרציתי להאמין,ולא הסתכלתי לאמת בפנים.
לא הרגשתי שהזמן שלנו הולך ואוזל..
לא היתה שום אזהרה..
איך עיני חשכו פתאום?
אני רוצה שתחבק ותלטף,שתאמין בי שוב..
אני כל כך אוהבת שהיתי רוצה לעקור אותך מליבי.
שהכאב הזה יפסק ואני לא יראה עוד דמעות..
שלא אראה שוב את הצער הזה.

אני אומרת לעצמי להרגע עכשיו,יותר מזה זה בטח לא יכאב..
אני מרמה את עצמי,כל רגע,כואב יותר.
ולמה? כי כל מה שרציתי היה מונח בידיי,כל מה שביקשתי היה מישהו לאהוב,ושיאהב.והיה לי את זה.
הוא היה נוהג להגיד לי ,שאני הכי מצחיקה בעולם.
ושאותי,הוא הכי אוהב.
שלעולם לא יעזוב אותי..האמנתי לו.

זה נגמר ,הוא עזב.
היתי רוצה שיהיה לי על מי לצעוק,את מי לקלל,ולהטיח בו דברים קשים,אבל אין לי במי,נגמר.
הוא קם והלך.
מי יודע מתי יחזור?(אם בכלל)..
עכשיו אני צריכה ללמוד שוב,איך זה להיות לבד.
אני לא רוצה!נעים לי הביחד!
אני אוהבת לאהוב אותו,אני אוהבת לדעת שהוא לא יעזוב לעולם.
אני אוהבת שיש מי שחושב,או חשב,שאני הכי מצחיקה בעולם.

אני אוהבת,את מי ששבר לי את הלב.