מישהו להתבודד איתו

טוב לא יודעת, מכירים את המשחק- את מי הייתם לוקחים איתכם לאי בודד?
אז הגרסה החדשה היא ללא ספק- את מי הייתם לוקחים אתכם לבידוד.
אפשר לחשוב על אנשים מצחיקים כמו אורי חיזקיה, אבל בנינו, בטוח מסתתרת לה קורונה איפשהו שם בין כל ערימת השיער שלו.
או על אנשים מרתקים כמו אדיפוס המלך, רק כדי להבין למה לעזאזל אני צריכה ללמוד עליו כשאני על סף מוות.

אבל בואו נודה באמת, לכל אחד יש את המישהו הזה, שעושה לו כמו שיעול בלב, קוצר נשימה קטן וחום בכל הגוף.
מישהו שברגע אחד של סוף העולם, היינו רוצים פשוט לשלוח לו- "בודד?".

ופתאום בא לך שהוא גם ייכנס בדלת ותשאירו מאחוריה את המגפה הפרטית שלכם, כאילו אף אחד מכם לא נדבק בה מעולם.
ופתאום הכל יעצור ובפעם הראשונה, נאפשר לעצמנו- *פשוט להיות*.
כי אין לאן ללכת עכשיו,
אין מה להספיק,
אין עוד דלת לפתוח,
אין עוד מקום להכניס.

ואולי נכין משהו לאכול, או ננסה לאפות את החלה המעצבנת הזו שאף פעם לא הצליחה לנו בשישי, שעכשיו יש לנו אינספור נסיונות לנצח אותה ולקשור אותה מחדש, כן, ממש כמונו.
ואתה בטח תיקח את הקמח, תמרח לי אותו על כל הפרצוף ואני אעשה כאילו אני בוכה ואתה תאמין לי, כמו בכל פעם.
ובסוף נזמין פיצה, שתמתין לנו מחוץ לדלת, בזמן שהלב שלי ימתין שתקח אותו אליך בחזרה. וזה לא יקרה. ואני אשאר שוב לבד.

לכל אחד יש את האחד שהוא היה רוצה להתבודד איתו עכשיו, אולי כדי להרוויח שיחה ואולי כדי להפר את חוק ה"2 מטר" ולחיות על הקצה.
אבל אנחנו מבודדים את עצמנו, מבודדים את הלב, נזהרים לא להרגיש את הבדידות האמיתית שהייתה שם לפני.
אז אנחנו נשארים בבית, עושים פייס טיים עם חברים בודדים מרחוק ורואים איזה ריאלטי טראש בנטפליקס ומנצלים כל רגע של ריחוק, ריחוק מהאמת.

ופתאום דפיקה בדלת שלי,
לרגע היה נדמה שמדובר בו,
באדיפוס,
אבל זה רק מגש הפיצה שממתין להתבודד איתי, טוב נו, לפחות איתו אני לא זקוקה למספר נסיונות עד שננצח יחד.