מיכל
מיכל לא הייתה הראשונה שהייתי איתה וקרוב לוודאי שגם לא האחרונה, אבל משהו בה היה שונה.
אולי, אולי זה בגלל המבט הנוגה. תמיד הצחיק אותי הביטוי הזה "מבט נוגה", מה זה בכלל אומר? אבל מי שראה את מיכל ודאי יודע על מה אני מדבר.
מבטה עצוב, מסתיר עיניים מכונסות בעצמן, עייפות תדיר, גם לאחר שישנה. עיניים שחוו דברים, עיניים שראו כאב. תמיד רציתי שתספר לי את הסוד שלה.
ומתחת לעיניים? חיוך שובב ממלא את פניה, נראה קצת לא מתאים, לא קשור. כאילו הוא מנסה להסתיר בכח, להבריח את המבט העצוב ולמחוק אותו.
לזכותה יאמר שהיא ידעה היטב להסתיר את מה שהעיניים ידעו לספר.
דפיקות בדלת קטעו לי את חוט המחשבה ובצעדים חפוזים מיכל נכנסה לחדר, כרגיל, מבלי להמתין שאני אקום ואפתח לה את הדלת. שערה האדמוני מונח ברישול מדוייק על כתפה, עור גופה הלבן בוהק תחת נורת הניאון. גופה הרזה מתנועע ברחבי החדר בקצב משל עצמו, זז לצלילי שיר דמיוני שהתנגן חרישית בראשה.
"מה קורה פצפון?" היא פנתה אליי, גופה כעת עמד צמוד אל שלי ויכולתי להריח את ריח הבושם הזול שנהגה תמיד לשים על גופה – מתנדף אל תוך חלל החדר מבעד לשמלתה הפרחונית.
היא רכנה כעת כדי לנשק אותי, מקרוב יכולתי להבחין טוב יותר בתווי פניה העדינים, הנקיים מאיפור.
שפתי נצמדו בערגה אל שפתיה ולשון סקרנית חדרה אל תוך פי, ספק חוקרת – בוחנת, מתערבבת בעצמי ומשתיקה את כל עולמי.
מיכל לא הייתה הראשונה שהייתי איתה וקרוב לוודאי שגם לא האחרונה, אבל משהו בה היה שונה.
אולי זה בגלל שכשהבטתי אל תוך עיניה הבחנתי שם בהשתקפותי, מבט נוגה, מסתיר כאב ומתחתיו חיוך לא אמיתי.
מיכל לא הייתה הראשונה שהייתי איתה וקרוב לוודאי שגם לא האחרונה, אבל משהו בה היה שונה.
אולי זה בשל העובדה שכשעצמתי שוב את עיניי, לאחר שטעמתי מתשוקתה, לרגע אחד לא היו הן כבויות, אלא קורנות, שיכורות מאהבה.
תגובות (1)
טוב, יש לך את זה חבר
לאט לאט תתאמן.