מיומנו של שיכור * פרק 4
איך אפשר לבקש סליחה?
איך אפשר בכלל להצטער, כשאני לא יודע מתי התחלתי לפגוע? כל הדרכים שבחרתי, כל ההחלטות שקיבלתי. אין ספק, הן היו שגויות. אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. ובכן, הדרך שאני עשיתי הייתה חתיכת דרך. ואפילו לא היו לי כוונות טובות. נהנתנות טהורה מהולה בהרבה מאוד אגו ואהבה עצמית שמוסווית בחוסר ביטחון. או שזה בעצם ההפך? כבר לא מצליח לעקוב אחרי השקרים של עצמי. איך אפשר בכלל להתחיל לבקש סליחה? הרי זה ברור שמילים לא יעזרו. אני אומן המילים. מסלף ומשנה אותן כך שהכל יפעל לטובתי. הפעם זה שונה, זה לא מספיק. את בכלל עוד חושבת עלי? האם בכלל עוד עובר במחשבותייך? פעם הייתי הכל. ואני זה שעזב. ועכשיו? אני עבד וזבל לרגלייך. כל מה שמספיק לי זה מבט אחד ממך, משפט קטן שאומר שזה לא ילך ושוב אני נופל. וכמה שאני מכיר את הנפילה הזו. אין לה תחתית והמהירות רק גוברת. האלכוהול מטשטש את הפצעים שמתווספים במהלך הדרך.
אז איך לעזאזל אפשר בכלל להתחיל ולבקש סליחה, כשברור שאת כבר המשכת הלאה ואני נשארתי תקוע, באותה הדרך חסרת המוצא, ממשיך ליפול ואין מי שירכך את הנפילה. איך אוכל לצפות שתסלחי לי, כשעוד לא סלחתי לעצמי.
ויש לך חיוך מדהים, אני נשבע. ומה שלא עשית בשיער, זה פועל, את תמצית היופי וההשראה. את הכל ואני כלום. אז למה לא יכולתי לראות את זה כשעוד היה לי אותך. למה אני מפסיק להיות עיוור רק אחרי שהמשחק נגמר, ואני שוב לבד, בחדר חשוך עם בקבוק של וודקה זולה חצי ריקה. ממשיך לנגן את השיר ההוא שפעם אמרת שמצייר לך חיוך.
תגובות (0)