מיומנו של גרוש טרי

"זהו, זה הארגז האחרון", אמר דורון לעצמו ושם את הארגז על ערימת הארגזים בסלון. "עכשיו, נשארה לי העבודה האמיתית, לפרוק אותם", חשב ולקח מראש הערימה ארגז עליו היה רשום בטוש שחור עבה- "תחתונים, גופיות וגרביים" ונכנס לחדר השינה שלו בבית הוריו. זה היה החדר בו הוא גדל כילד, כנער, כחייל וכסטודנט. דורון פעל מהר וללא לאות ומיד פרק את תכולת הארגז למגירות שבארון. הוא לא שיער בנפשו שהוא יחזור לגור כאן אי פעם, אבל לגורל יש דרך מצחיקה להוציא לשון ולתקוע לך "אצבע משולשת" בפרצוף. אימא שלו דאגה לפנות את החדר ואת כל תכולת הארון. הוא התקשר אליה מיד לאחר שהוא ואסתי חתמו על הגירושין ברבנות ובקול שבור שאל אותה אם זה בסדר שהוא יחזור לגור בבית, רק עד שהוא יעמוד שוב על הרגליים. עכשיו הוא ניצב מול ארון העץ הישן ומתחיל למלא אותו בשאריות החיים שלו מהשנים שלו עם אסתי, אשתו לשעבר, ועם עלמה, הבת המדהימה שלהם.

לאחר שפרק את רוב הארגזים, הוא הגיע לארגז שעליו היה רשום- "תמונות ומזכרות". הוא פתח אותו, הוציא ממנו קופסת נעליים ישנה, הניח אותה על המיטה והביט בה במבט נוגה. לאחר דקות ארוכות בהן שקל אם לפתוח את הקופסה, הןא הרים את מכסה הקופסה ועצבות גדולה החלה לחלחל אל ליבו השבור. הקופסה, נכון יותר, התמונות שבקופסה, היו עבורו מפת דרכים של תחנות חייו בשנים האחרונות- התקופה בה הוא ואסתי הפכו לחברים, המעבר שלהם למגורים משותפים בדירה הקטנה בפלורנטין, ההריון של אסתי, המעבר לדירה בחולון, הלידה של עלמה והגידול שלה עד היום. "היא כבר בת שנתיים וחצי. לא ייאמן איך שהזמן טס", חשב לעצמו. כל תמונה אצרה בתוכה זיכרון יקר ופרק חשוב בחייו, שלא ישוב עוד לעולם. תקופה בה הוא ואסתי היו ופעלו כאחד, למרות הקשיים שבדרך והיו להם לא מעט קשיים. הוא נזכר בתקופה בה אסתי הייתה בהריון והוא בדיוק פוטר מהעבודה ובמשך חודשים ארוכים חיפש עבודה ושניהם הסתמכו על המשכורת הצנועה שאסתי הרוויחה כטלרית בבנק. הוא אף נזכר בשבוע בו עלמה אושפזה בבית חולים "דנה" למשך שמונה ימים, בגלל וירוס הרוטה כשהייתה רק בת חודשיים ואיך הוא ואסתי הצליחו לתמרן בין העבודות שלהם, לבין הצורך שאחד מהם יהיה לצד עלמה כל העת. אז הם באמת היו יחד. אז הם היו כאחד.

עד לרגע זה, הוא לא ממש הבין מה היה הטריגר שגרם להם להתדרדר למצב בו הם אינם מסוגלים לנהל שיחה נורמלית מבלי לריב ולצעוק אחד על השני. כל תמונה שראה דורון, הייתה זיכרון לחלק טוב וחיובי בחיי הנישואים והמשפחה שלו בשנים האחרונות. למרות זאת, משום מה, במקום שאוסף הזיכרונות הטובים יגרום לו לתחושת אושר, כל זיכרון גרם לו לצביטה בלב. באותו הרגע הוא חשב לעצמו- "מוזר שהאדם מתעד בתמונות רק את הרגעים הטובים שיש לו בחיים. כאילו שהרגעים האחרים אינם שווים תיעוד. כאילו הם לא תחנה בחיים ששווה לזכור וללמוד ממנה". אך לאחר שהביט בעוד מספר תמונות, הבין שאם כך הוא חש כשהוא רואה את התמונות של הרגעים הטובים, ייתכן וזה לטובה שאין לו תיעוד של הרגעים הקשים. הוא קלט שהוא כלל אינו בטוח שהוא מסוגל להתמודד עם התמונות של הרגעים הפחות טובים. במיוחד עכשיו, ביום וברגע הספציפי הזה בחייו.

לאחר קצת יותר משעתיים של עבודה ללא הפסקה, סיים דורון את מלאכת הפריקה ויצא לזרוק את ארגזי הקרטון הריקים לצפרדע האשפה שבפינת הרחוב. כשחזר, התיישב בסלון מול ספריית הספרים הישנה של אביו שנפטר כשעוד היה נער. אימו בחרה לשמור את הספרייה ואת כל הספרים שבה למזכרת. הספרים הישנים הדיפו ריח אופייני ומוכר, ריח של בית. בית שפעם הרגיש כמו שלו, אבל היום ההרגשה הזאת הייתה עבורו רק זיכרון ישן.

דורון ישב על הספה והמשיך לחשוב על החודשים האחרונים והבלתי נסבלים שהיו לו עם אסתי. הוא נזכר ברגע בו נזרקה לאוויר, בנונשלנטיות מרגיזה, המילה "גירושין". בתוך תוכו, הוא חשב על המילה הזאת הרבה לפני שהוא או שאסתי זרקו אותה לחלל האוויר והיא החלה במלאכת הקלקול שלה. מילה שהיא כמו וירוס. וירוס שמתפשט עם אמירתו. וירוס שניזון מהדם הרע שבין בני הזוג וזורע יותר ויותר הרס, עד שכבר לא ניתן לרפא. עד שכבר לא ניתן לתקן את רקמת החיבור הבלתי נראית, שחיברה שני אנשים לזוג, שחיברה אותם למשפחה.

הרבה לפני שמישהו מהם אמר את המילה "גירושין" בקולו. המילה החולה הזאת, ארבה לו, ארבה לשניהם, אורבת לכל הזוגות הנשואים, כמעט בכל צומת של החלטה קשה, כמעט בכל ריב גדול. בעקבות הקלקול הגדול שהמילה הארורה הזאת עושה, לעיתים לא מובן מה חיבר מלכתחילה שני אנשים, שכרגע נראה שהם שייכים לשני עולמות שונים, לשני קווים מקבילים. כשהוא חשב על המילה הזאת בפעם הראשונה, פחד גדול השתלט עליו והוא אמר לעצמו- "לי זה לא יקרה! לנו זה לא יקרה! אנחנו לא נגיע למקום של קרבות הגירושין המכוערים בין בני הזוג. זה קורה אצל הזוגות שמלכתחילה לא התאימו. לאסתי ולי זה לא יקרה". אך הזמן חלף והוא ראה כיצד הוא ואסתי, נכנסו לחליפות האויבים המרים, שעורכי הדין שלהם תפרו כבידי אומן, במיוחד עבורם. הוא ראה, איך מעט הכסף שהם חסכו לדירה משלהם, נעלם כלא היה, בשביל לממן תצהירים משפטיים ושכר טרחה שערורייתי, לחיות הטרף בעלי תעודת עריכת דין, שרק חיכו שדורון ואסתי ייפלו ברשתם. אך הנבלות לא הסתפקו בזה ולאחר שהרגו את הנישואים שלהם, הם חגגו גם על הגווייה, בדיון על המזונות והסדרי הראייה.

נקודת השבירה הגדולה של דורון הייתה לאחר שהשופט פסק על גובה מזונות לעלמה בגובה 3,500 ₪ לחודש. הוא הבין שלמרות הרצון שלו שלעלמה יהיו חיים טובים ונוחים ככל האפשר, המשמעות של הקצאת הסכום הזה למזונות בכל חודש מתוך המשכורת שלו, היא, שהוא לא יוכל להרשות לעצמו לגור ולחיות בכוחות עצמו. לפחות לא עכשיו. הוא ידע שבמצב של שוק העבודה, הסיכוי שלו למצוא עבודה מכניסה יותר, קלוש, וכי הוא צריך להיות שמח שבכלל יש לו עבודה. הוא הבין, שגם אסתי נמצאת במצב דומה לשלו. למרות המזונות שתקבל ממנו, הוא ידע שהעבודה שלה בבנק מספקת לה משכורת בשכר קרוב למינימום בלבד, כך שסך ההכנסות שלה לא יספיקו לשכר דירה, לתשלום על מעון לעלמה, לתשלום חשבונות ולקניות לבית. כך קרה, שגם הוא וגם אסתי חזרו לבית הוריהם. זה אחד המחירים שגם הוא וגם אסתי לא חשבו עליהם כשהם עשו את הצעד הזה. מחיר נוסף עליו לא חשב דורון הייתה תחושת הבדידות. הוא רגיל היה לחזור בכל יום לבית מלא. מלא בצחוק, מלא באווירה, מלא בקולות וריחות, מלא ברגשות. כל אלו יחד הפכו אותו, את אסתי ואת עלמה למה שהם- למשפחה. ועכשיו, השקט הנוראי הזה אורב בכל פינה. תחושת הבדידות הזאת שמשתלטת על כל חלקה טובה. לראשונה בחייו, הרגיש דורון שהוא לבד בעולם.

בשלב כלשהו, אימא שלו הגיעה לדירה, ראתה שהוא סיים לפרוק את הארגזים ואמרה באכזבה-
"אני רואה שהיית חרוץ וכבר סיימת. רציתי לעזור לך"
"הסתדרתי. זה טוב שאני עובד. זה מסיח את דעתי מהמחשבות", אמר וניסה לחלץ חיוך מלאכותי.
"שב, אני אחמם לך קצת קציצות עם שעועית ירוקה ואורז. תאכל אוכל של אימא ותרגיש טוב יותר, דורוני שלי", אמרה כשהיא יודעת שהבן שלה סובל.

לאחר שסיים לאכול, החליט לנצל את שארית היום החופשי שלקח מהעבודה וללכת לטייל קצת בעיר בה גדל. הוא יצא מהבניין בו גרה אימו ובחניון הבניין ראה אישה יפה ומוכרת, יחד עם גבר שאינו מכיר, פורקים סלי קניות מתא המטען של יונדאי גטס. הוא השהה את מבטו כדי להיות בטוח שזאת היא. האישה בה הביט, קלטה שהוא מסתכל עליה ולאחר רגע קט, אמרה בפליאה-
"דורון אמיר?! מה אתה עושה פה?"
"זהבית קמחי?! ידעתי שאני מכיר אותך. עברו אולי 10 שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותך. וואוו. איזה קטע… אני רואה שאת עדיין יפה כמו תמיד", אמר וחייך. זהבית הייתה החברה הראשונה שלו. האהבה הראשונה שלו. הם היו חברים כששניהם היו בכיתה יב' והוא לא ממש זכר למה זה נגמר בינהם.
"תודה", אמרה והסמיקה.
"אני פה אצל אימא שלי. בדיוק התגרשתי וחזרתי לגור איתה, עד שאני אחזור לעמוד שוב על הרגליים. את יודעת איך זה…", אמר במבוכה.
"כן, זה לא פשוט. בעיקר כשיש ילדים באמצע. יש לך ילדים?", שאלה בסקרנות.
"ילדה אחת. עלמה. בת שנתיים וחצי. היא עם אימא שלה עכשיו. ולך?"
"ילד אחד, עודד. עוד מעט בן שש", אמרה והוציאה את השקית האחרונה, מתא המטען של רכבה.
"זהבית את באה?" שאל הגבר שהיה עמה, כשהוא מרים בשתי ידיו את רוב השקיות שהיו בתא המטען ומתחיל ללכת לעבר הבניין ממול.
"טוב, אני חייבת ללכת, היה נחמד לראות אותך, ביי…", אמרה והחלה ללכת בעקבות הגבר שקרא לה.

דורון הלך לדרכו והסתובב ברחבי העיר. הזכרונות על התקופה בה הוא וזהבית היו חברים, הציפו אותו. כמה תמימים הם היו אז. כמה הוא למד והחכים מאז. לו רק הייתה לו אז את חוכמת החיים שיש לו היום, הוא היה עושה דברים אחרת, בוחר בחירות אחרות לחלוטין, חי חיים אחרים ולא מגיע למקום האומלל בחיים בו הוא נמצא היום. לאחר כשעתיים של שוטטות חסרת מטרה, חזר לבית של אימא, התקלח, אכל משהו קטן ונכנס לישון.

בסוף השבוע, לקח דורון את עלמה בפעם הראשונה מאז הגירושין. למרות שלפי הסדרי הראייה היא הייתה אמורה לישון אצלו, הוא ידע שהבית של אימא שלו אינו ערוך לשכן ילדה בגילה ולכן לקח אותה לכמה שעות בלבד. לאחר ביקור בג'ימבורי וגלידה בקניון, הוא החזיר אותה לבית של ההורים של אסתי. הוא ואסתי בקושי החליפו מילה. פתאום לא היה לו מה להגיד לאישה שבילתה איתו את רוב חייו הבוגרים. רק לאחר שהחזיר את עלמה לאסתי, הוא הבין שמעכשיו הוא יקבל רק טעימות מלהיות ביחד עם הבת שלו, האדם היחיד שהוא אוהב ללא תנאים, ועצבות גדולה השתלטה עליו.

מספר ימים מאוחר יותר, כשיצא מהבית לעבודה, הוא ראה במגרש החנייה את זהבית והבן שלה נכנסים לרכב. הוא אמר לזהבית- "בוקר טוב" והיא אמרה לו "בוקר" וחייכה. דורון חייך לעבר הבן שלה ואמר לו- "אתה בטח עודד, אני דורון, אני מכיר את אימא שלך עוד מהתיכון". עודד הביט על דורון, חייך והוא ואימו נסעו לדרכם.

בחודשים שלאחר מכן, יצא שמדי פעם, דורון וזהבית נתקלו זה בזו בחנייה, אמרו שלום בקורקטיות, והמשיכו לדרכם. יום שלישי אחד, באחד הבקרים, ראתה זהבית את דורון, אך הפעם היא ניגשה אליו ואמרה לו בחיוך חם-
"בוקר טוב, דורון"
"בוקר אור", ענה וחייך גם כן.
"תגיד דורון, זה יהיה חצוף מצדי אם אני אבקש שתעזור לי לתקוע כמה חורים בקיר. פשוט קניתי כמה תמונות והם שוכבות כבר שבועיים בצד ונזכרתי כמה אתה הנדימן"
"אני אעזור לך בשמחה. נקבע להיום בערב?", שאל.
"בשעה 19:00, זה בסדר מבחינתך?" ענתה.
"זה בסדר גמור. אני אביא את המקדחה שלי וכמה ברגים ודיבלים", אמר והוסיף-
"אני מציע שנחליף טלפונים, כדי שנעדכן אחד את השני אם יהיה שינוי בתכניות"
"רעיון טוב", אמרה ולאחר שהחליפו מספרי טלפון, אמרה תודה והלכה.

קצת אחרי השעה שבע בערב צלצל פעמון דלת הבית של זהבית. זהבית הביטה בעינית הדלת וראתה בפתח ביתה גבר חסון עם מקדחה ביד. היא פתחה את הדלת, חייכה ואמרה לדורון-
"איזה כיף שזכרת. תמיד היה אפשר לסמוך עליך"
"בקטנה!… איפה התמונות שרצית לתלות?", שאל בסקרנות.
הוא נכנס לסלון והביט סביב. עודד בדיוק צפה בסדרה מצוירת בטלוויזיה, בשעה שזהבית הלכה לחדר להביא את התמונות שקנתה. דורון ניצל את ההזדמנות ואמר לעודד-
"אני רואה שאתה אוהב לראות "חברים בחווה". זאת באמת תכנית מצחיקה".
עודד הביט בו ושאל בסקרנות- "מה, אתה מכיר את התכנית הזאת?"
"בטח, אני הכי אוהב את אוטיס. הוא קורע מצחוק!", אמר וחייך.
"כן, הוא מצחיק בטירוף", אמר עודד וחזר לצפות בתכנית.
לאחר מספר רגעים הגיעה זהבית מהמסדרון, כשהיא מחזיקה בידיה שתי תמונות עם מסגרת עץ גדולה ואמרה-
"יש עוד אחת בחדר השינה"
"טוב, איפה את רוצה את התמונות?"
"את התמונה עם האישה האפריקאית אני רוצה בסלון, בדיוק מעל הספה ואת התמונה של קערת הפירות, אני רוצה במטבח", אמרה בפסקנות.
"אין בעיה", אמר וניגש לעבודה. דורון באמת היה כישרוני מאוד בעבודות מסוג זה. כבר מגיל קטן הוא אהב להרכיב ולפרק דברים והיה טוב בזה. הוא נזכר שגם כשהוא גר עם אסתי, הוא היה השיפוצניק הפרטי של הבית ועשה כל מיני תיקוני חשמל ואינסטלציה, צבע את הבית, קדח חורים והרכיב רהיטים. אבל פתאום זה נראה לו רחוק כל כך, כאילו בחיים אחרים. לאחר שסיים לקדוח את החורים, הוא הוציא מכיס מכנסיו שני דיבלים וברגים, הכניס אותם לחורים שקדח בזריזות ותלה את התמונות. זהבית הייתה מרוצה מאוד מהתוצאה ואמרה-
"אין עליך!"
"אני מבין שבעלך, לא ממש הנדימן…", אמר וחייך.
"חשבתי שאתה יודע, אני גרושה. התגרשתי לפני שנתיים וחצי…", אמרה כשהיא מופתעת שהוא לא ידע זאת.
"אה סליחה, פשוט ראיתי אותך באותו היום עם הבחור ההוא, אז חשבתי ש…", אמר במבוכה.
"אה, עכשיו אני נזכרת, אתה בטח מתכוון לרועי, גיסי, הוא בסך הכל עזר לי עם הקניות באותו היום", אמרה והוא הבין שעדיף שהוא יחליף את נושא השיחה ואמר-
"אני אוהב את הטעם שלך בתמונות… מה עם התמונה השלישית? איפה היא אמורה להיות?", בתגובה חייכה זהבית ואמרה-
"התמונה השלישית בחדר השינה שלי. אני רוצה שתתלה אותה שם", אמרה והובילה את דורון לחדר הקטן שבסוף המסדרון. דורון נכנס לחדר בעקבות זהבית. זהבית הצליחה לדחוס בחדר הקטן שלה- מיטה זוגית לבנה, ארון הזזה לבן ושידת איפור לבנה. על המיטה הייתה מונחת תמונה של שושנה גדולה ואדומה. בגלל גודלו הקטן של החדר וכמות הרהיטים שבו, מכורח הנסיבות, דורון וזהבית היו קרובים מאוד זה לזה. קירבה שבסיטואציה רגילה נחשבת לקירבה אינטימית והם הביטו זה בזה למשך מספר שניות, מבלי לומר מילה, כאילו שהמילים נעתקו לרגע מפיהם. דורון הריח את ריח הבושם המתוק של זהבית ואת השיער שלה ונזכר שכבר כמה חודשים הוא לא היה עם אישה. לא היה לו את הראש לזה. אבל עכשיו הריח והגזרה היפה שלה, גרמו לו לערפול חושים רגעי. גם לזהבית הקירבה הזאת, גרמה לסוג של פרפרים בבטן. זאת הפעם הראשונה מאז שעברה לדירה, שהיא מכניסה גבר הביתה. מכניסה גבר לחדר המיטות שלה ועוד גבר שהייתה לה עמו בעבר אינטימיות. היא ניסתה לשכנע את עצמה, שדורון הגיע אליה לסייע לה באופן תמים לחלוטין, אך הריח הגברי שלו והשרירים שלו, שבלטו עכשיו אפילו יותר, לאחר שעבד עם המקדחה, הצליחו להסיח את דעתה והיא נזכרה שכבר למעלה משנה לא הייתה עם גבר. הרגע האינטימי הקטן שלהם נקטע כשהם שמעו מהסלון את עודד אומר-
"אימא, הפרק נגמר. את יכולה לשים לי אותו מחדש?"
"כן, אני כבר באה!", ענתה ולפני שיצאה מהחדר אמרה-
"את התמונה הזאת, אני רוצה מעל המיטה, בדיוק באמצע", ויצאה מהחדר. דורון המשיך במלאכתו וכשזהבית חזרה לחדר, הוא בדיוק הרים את התמונה מהמיטה ותלה אותה. זהבית ראתה את התוצאה וחיוך של שביעות רצון עיטר את פניה.
"אם אני כבר פה, יש עוד משהו שאת צריכה?"
"לא נעים לי ממך…, אבל בחדר הכביסה הנורה נשרפה כבר לפני שבוע. תוכל להחליף לי אותה?", שאלה במבוכה.
"איזו שאלה. יש לך נורה רזרבית?"
"כן, קניתי אתמול. אני כבר מביאה לך", אמרה והלכה לארון השירות הקטן שבמסדרון והוציאה ממנו נורה. דורון לקח את הנורה ביד, נכנס למטבח, לקח את אחד מכיסאות האוכל בידו השנייה וניגש לחדר הכביסה. לאחר פחות מדקה, הוא חזר לסלון ואמר-
"העבודה בוצעה! יש עוד משהו?"
"לא, עכשיו הכל מושלם. אתה חייב לשתות משהו, אחרי כל העבודה הזאת. תן לי למזוג לך משהו", אמרה, כשהיא מנסה לשדל אותו להישאר עוד קצת.
"בהזדמנות אחרת, אני כבר רוצה להגיע הביתה ולהתקלח. היה לי יום ארוך בעבודה"
"מבטיח?"
"מבטיח", אמר והלך לדרכו.

לאחר שיצא מהדירה של זהבית, הוא לא הפסיק לחשוב על הרגע האינטימי הקצר שהיה לו עמה. היה לו מוזר שכבר כמה חודשים הוא בכלל לא חשב על נשים וכעת, ברגע אחד, הוא הרגיש כמה חסר לו להיות עם אישה. כשהגיע לבית של אימו, הוא התקלח, אכל וישב לצפות בטלוויזיה, כבכל יום בחודשים האחרונים, אך הוא שם לב שהוא לא מצליח להתרכז וחושב יותר ויותר על זהבית.

יומיים לאחר מכן, המחשבות על זהבית לא פסקו והוא החליט לעשות מעשה- הוא התקשר אליה, השעה הייתה 20:33 וכשהיא ענתה, אמר-
"שלום, זהבית, זה דורון אמיר. מה העניינים?"
"אני בסדר, מה שלומך?", אמרה, כשהיא מופתעת מהשיחה.
"תשמעי זהבית, זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אחרי שהייתי אצלך ביום שלישי, חשבתי עליך ורציתי להציע לך לצאת לשתות איזה קפה ביחד", אמר בהיסוס.
"בכיף", ענתה כשהיא מנסה להסתיר את ההתלהבות שלה.
"מחר ב-21:00 בערב, זה אפשרי מבחינתך?", שאל כשהוא מחייך לעצמו.
"כן, עודד עובר את השבת אצל אבא שלו, אז אני פנויה"
"אז קבענו, למחר ב-21:00 בחנייה של הבניין, ליד האוטו שלי"
"קבענו"
"ביי"
"ביי", ענתה וניתקה.

לאחר שניתקה, חיוך רחב התנוסס על פניה. מאז הביקור הקצר של דורון בדירה שלה והרגע האינטימי הקצר שהיה ביניהם, גם היא חשבה עליו הרבה, אך היא לא הייתה בטוחה אם גם הוא חושב עליה באותה צורה, או שהיא בכלל דמיינה את הרגע האינטימי ביניהם בראשה בלבד. היה אפילו רגע שהיא חשבה להתקשר אליו בעצמה ולהזמין אותו לצאת איתה, אך היא ידעה שהיא לא תצליח לאזור את האומץ ללכת עם זה עד הסוף.

מספר דקות לאחר השיחה עם עמו, נזכרה זהבית במערכות היחסים שהיו לה עם גברים מאז שהתגרשה. לצערה כל מערכות היחסים שהיו לה מאז הגירושין, היו קצרות מאוד. התברר לה מהר מאוד, שהגברים שאיתם יצאה, חיפשו רק סקס וכששמעו שהיא גרושה עם ילד, הם הסתכלו עליה כעל "טרף קל" ורק ניסו להיכנס לה לתחתונים. הכי הכאיבו לה, היו אלה שבהתחלה שיחקו אותה כאילו הם מחפשים קשר רציני ולאחר ששכבו איתה, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. היא שמה לב כי המעמד שלה בשוק הפנויים פנויות כגרושה, נחשב לנמוך מאוד. כאילו שנשים גרושות, הן סחורה סוג ב' ושווה להיות איתן רק כדי להעביר את הרגע. כאילו שהן פחות יפות, פחות מעניינות, פחות אינטליגנטיות, פחות בני אדם. היא כבר לא יכלה לשאת את זה. בגלל זה, היא החליטה לקחת פסק זמן ארוך מכל הדייטים וכבר למעלה משנה לא יצאה עם אף אחד. היא קיוותה שעם דורון זה יהיה אחרת. היא ידעה שהוא באמת בחור טוב וניסתה לא לתת לראש שלה לבנות יותר מדי ציפיות מפגישה ראשונה וקטנה בבית קפה.

למחרת, לקראת השעה 21:00, דורון התקלח, התגלח, התלבש והתבשם. נתן מבט אחרון במראה שבכניסה לבית של אימו ויצא לחנייה. זהבית בדיוק סיימה להתאפר ולסדר את הפן שלה. היא נתנה מבט אחרון במראה וסידרה קצת את השמלה השחורה החדשה שלבשה. היא קנתה אותה כבר לפני שלושה חודשים וזאת הפעם הראשונה שהיא לובשת אותה. בהתחלה היא חשבה לשים שמלה אחרת, אבל אז נזכרה כמה היא נדלקה על השמלה הזאת כשקנתה אותה.

זהבית ירדה לחנייה וראתה מרחוק את דורון מחכה לה וחיוך מטופש עיטר את פניה. מרחוק היא ראתה שגם על פניו מתנוסס חיוך מטופש. כשהיא הייתה כבר קרובה אליו, הוא הסתכל עליה ואמר לה-
"וואו, את נראית פיגוז! והשמלה סוף הדרך!". באותו הרגע הרגישה זהבית בעננים. היא הייתה צריכה את המחמאות האלה. בתגובה אמרה, כשהיא לא מצליחה להסיר מעל פניה את החיוך המטופש-
"תודה! זאת שמלה שאני מאוד אוהבת"
"בצדק!", אמר והוסיף-
"נצא?", זהבית הנהנה והוא פתח לה את דלת הרכב. לאחר ששניהם נכנסו לרכב, אמר-
"אני מעריך שאת מכירה את בתי הקפה בסביבה, הרבה יותר טוב ממני. בשנים האחרונות לא ממש הייתי באזור"
"אפשר ללכת ל"ציונה", מכיר?"
"מה, הם עדיין קיימים?"
"לא רק שהם קיימים, הם גם עדיין נחשבים לממש ממש טובים". דורון התניע את הרכב והם יצאו לדרך. בדרך, הם הספיקו לדבר קצת על הילדים שלהם ועל הסדרי הראייה שלהם עם בני הזוג. הם הבינו ששניהם למעשה חווים את הצד השני של אותו מטבע ולכן קל היה להם להתחבר, כל אחד לקושי של הצד השני. הם שמו לב שלאורך כל הנסיעה, השיחה ביניהם קלחה והאווירה הייתה כיפית.

לאחר שהחנה דורון את הרכב, הוא יצא ממנו וניגש בזריזות לפתוח לזהבית את הדלת. זהבית שהופתעה מהמחווה, אמרה-
"איזה ג'נטלמן!"
"ככה זה שאני יוצא עם ליידי", אמר וחייך. זהבית אהבה את התגובה שלו וחייכה גם כן.
כשהגיעו לכניסה למסעדה, ראה דורון זוג שיוצא ממנה, הוא זיהה מיד את האישה. זאת הייתה אסתי, אשתו לשעבר. דורון שהיה מופתע מהסיטואציה, פנה אליה ואמר בפליאה-
"אסתי?!",
אסתי, שהייתה מופתעת גם כן, אמרה בפליאה-
"דורון?! מה אתה עושה פה?!"
"אני פה עם זהבית", אמר, הציג את זהבית וחייך חיוך נבוך.
"אה, אני פה עם ליאור, אנחנו בדיוק סיימנו פה", אמרה כשברור היה לכולם שהסיטואציה לא נוחה גם לה.
"טוב, אז ביי", אמר וחייך חיוך מזויף.
"ביי", אמרה אסתי ומיהרה ללכת עם הדייט שלה לחנייה.

לאחר שהלכו, ראתה זהבית שדורון קצת נסער מהסיטואציה ואמרה לו-
"אתה בסדר?", כשהיא חושבת לעצמה "מכל המקומות בעולם, הייתי חייבת לבחור ב-"ציונה", איזה טיפשה אני!".
"אל תדאגי, אני בסדר…זה היה אמור לקרות מתישהו, לא?", אמר בפנים חתומות והוא החל להרגיש שגל של עצב מתחיל להשתלט עליו. באותו הרגע, החליט דורון, להתגבר על התחושה המלנכולית, שבזמן האחרון ליוותה אותו כמו צל ולהמשיך את הדייט עם זהבית, שעד כה, מאוד נהנה ממנו. הוא גמל בליבו שהוא לא ייתן לגירושין שלו מאסתי להמשיך ולהרוס גם את ההווה שלו. את התקווה שלו לעתיד טוב יותר.
"כן, אתה צודק", ענתה לו, למרות שהיא הייתה משוכנעת שהסיכויים שהדייט יצליח, ירדו בצורה משמעותית לאחר שדורון ראה את האקסית שלו עם גבר אחר. היא זכרה כמה קשה היה לה כשהיא נתקלה באקס שלה בפעם הראשונה עם מישהי יפה וצעירה. היא זכרה איך בימים שלאחר מכן, היא חשבה רק על זה. אך למרות הסיטואציה הלא פשוטה, היא החליטה שהיא תיתן צ'אנס אמיתי לדייט עם דורון ולנסות לשים את זה מאחוריה.

דורון וזהבית ניגשו למארחת של המסעדה והיא הובילה אותם לשולחן פינתי, המוקף בעציצים ירוקים. המסעדה הייתה שקטה ומזמינה ולמרבה הפלא, כמעט ולא היו שם משפחות עם ילדים. לאחר שהתיישבו, ניגשה אליהם המלצרית והגישה להם תפריטים. לאחר שהם עיינו בתפריט, הסתכל דורון על זהבית ואמר לה-
"את יודעת מה באמת בא לי עכשיו?"
"מה?", שאלה בסקרנות.
"בא לי להזמין את הקוקילידה שלהם. אבל אני מזמין רק אם את מצטרפת אלי!", אמר וחייך לעברה.
"לך על זה! אני בפנים", אמרה ופרצה בצחוק מתגלגל, כמו של ילדה קטנה.
"ומה תשתי?"
"נס על חלב"
הוא קרא למלצרית ואמר לה-
"תביאי לנו בבקשה שתי כוסות נס על חלב וניקח גם קוקולידה אחת"

לאחר מספר דקות בהן דיברו וצחקו דורון וזהבית ללא הפסקה, הגיעה המלצרית עם מגש ובו המשקאות והקוקילידה. את הקוקולידה היא הניחה במרכז השולחן ושמה לידה שתי כפיות ארוכות. לאחר שהלכה המלצרית, לקחו דורון וזהבית את הכפיות והעמיסו עליהן, כל אחד בנפרד, גוש גדול המאגד בתוכו חתיכות של עוגית שוקולד, גלידת וניל וגנאש שוקולד והכניסו את הכפית במלואה לפה והתענגו על כל ביס. כשהם שמו לב שהם עושים בדיוק אותו דבר, הם התחילו לצחוק. לאחר שאכלו כפית נוספת מהקינוח הטעים שבמרכז השולחן, הביט דורון בזהבית ואמר לה-
"יש לך קצת גלידה מעל השפה העליונה" ומבלי לשים לב, כנראה מכוח ההרגל, רכן לעברה ובעזרת האגודל שלו ניקה את שאריות הגלידה שהיו לזהבית מעל השפתיים. זהבית, הייתה נבוכה, אבל היא אהבה את המגע שלו, את האכפתיות שלו ואת העובדה שהוא דואג לה ומתייחס אליה הרבה יותר טוב מכל הגברים שיצאה איתם עד כה. מבחינתה, זה בא לידי ביטוי בכל תנועה שלו, בכל מחווה שלו, בכל חיוך אמיתי שלו ובכל מחמאה שהוא נתן לה. וכך באופן טבעי מבחינתה, היא הושיטה את היד שלה, ליד של דורון, שבדיוק סיימה לנקות מעל פניה את שאריות הגלידה וכששתי הידיים היו מונחות על השולחן, שניהם לא הרפו אחד מהיד של השני, אפילו לא לרגע. לאחר שסיימו את הקינוח ואת הקפה שלהם, הם המשיכו לשבת במסעדה והעלו זיכרונות מהתקופה שהיו בתיכון וכמעט ולא הפסיקו לצחוק. הם לא שמו לב שהזמן עובר וקצת לאחר השעה 23:00, ניגשה אליהם המלצרית ואמרה להם שהם סוגרים. דורון שילם את החשבון והם חזרו לרכב שלו כשהם אוחזים ידיים ונסעו בחזרה לחנייה שליד הבתים שלהם. לאחר שהחנה דורון את הרכב, הם ישבו ברכב והמשיכו לדבר. הם דיברו על הכל- על החיים שלהם, על העבודות שלהם, על האקסים שלהם, על תוכניות הטלוויזיה שהם אוהבים והכל זרם להם והיה מעניין. בשלב כלשהו, דורון כבר לא יכל להתאפק, הוא פשוט הפסיק לדבר, הסתכל לתוך העיניים של זהבית, רכן לעברה ונישק אותה נשיקה מלאת תשוקה. זהבית שחיכתה לנשיקה הזאת, מאז שהם אחזו ידיים במסעדה, נישקה אותו בחזרה מכל הלב. בדקות שלאחר מכן, הם לא הפסיקו להתנשק ולגעת זה בזו. כאילו התשוקה שנאצרה בהם במשך כל הזמן שלא היו עם בני זוג, התפרצה בבת אחת וחיברה אותם אחד לשני. בשלב מסוים, זהבית הבינה שאם הם לא יפסיקו, הם עלולים להגיע רחוק מדי בפגישה הראשונה ויזמה הפסקה. דורון הבין מיד ששניהם נסחפו ואמר לה כשהוא מחייך-
"זהבית, נהניתי הערב כמו שלא נהניתי שנים. אני מציע שנסיים להערב ונדבר מחר, אחרת אני לא בטוח שנצליח לשלוט בעצמנו…"
"צודק, באמת כדאי שסיים להערב. גם אני נהניתי מאוד…", אמרה וחיוך גדול עיטר את פניה.
הם יצאו מהרכב, זהבית נתנה לדורון נשיקה קטנה על הלחי, חייכה ואמרה- "נדבר מחר" והלכה לביתה.

דורון וזהבית, הלכו לביתם כשאותו חיוך מרוח מתחילת הפגישה, עדיין מתנוסס על פניהם. כשהגיעו כל אחד לביתו, היה קשה להם להירדם. האדרנלין מהפגישה עדיין זרם להם בעורקים והם לא הפסיקו לשחזר בראשם את הפגישה המושלמת שלהם. רק לאחר שהשפעת האדרנלין שככה קצת, הם הצליחו לחשוב בבהירות והבינו שהדבר שהיה הכי משמעותי עבורם במפגש הזה, הוא תחושת הביחד. תחושה שהצליחה להפיג לכמה שעות בודדות את הבדידות המעיקה שהם חשים לכל אורך היום ובעיקר בלילות, כשהם הולכים לישון ללא בן זוג שיהיה עמם, שיקשיב להם, שיתמוך בהם ושפשוט יהיה שם בשבילם. הם למדו בדרך הקשה מכל, שהאדם הוא ייצור חברתי, שכמה לקשר, כמה למגע, כמה להתייחסות, כמה לאהבה.

וכך כשחיוך מרוח, מעטר את פניהם, נרדמו דורון וזהבית, במיטות שלהם, כשפניהם לעתיד…