מחר מלא באור

לפתע, אור ענק התפרץ מתוך גופי. עפתי מעט אחורה והיתד שסוניה השתמשה כדי לדקור אותי עפה לידי. נחתי על האדמה הקשה של חצר המלוכה. האור העיף גם את כל הסובבים אותי לאחור, הבטתי סביב, כשקלטתי מה קרה הרגע נתקפתי אשמה, אשמה שבאה בגל ענק.
הבטתי על ידי, ידיים של רוצחת. רצחתי מאות, לא מגיע לי לחיות. אולי הצלחתי לסלוח לעצמי אחר ויקטור, אבל זה בחיים לא יעבור. קיוויתי שדיין ישפד אותי בזה הרגע. מה שעשיתי לו היה בלתי נסלח. השתמשתי בו כמאגר דם אישי, הוא הצליח לברוח למזלו. רציתי שהוא יגיד לי שאני מפלצת, שאני לא ראויה לסליחה. לא רציתי שיסלחו לי, רציתי למות.
הראשון שהתאושש, כמובן היה דיין. אני המשכתי להביט בידי ולבכות מרוב אשמה, בזמן שהוא רץ אליי. אני הייתי בתנוחה של חצי ישיבה, חצי שכיבה. קברתי את פניי בידי והמשכתי לטבוע בדמעות. כבר לא ראיתי כלום מהחשכה שבידיי. ככה רציתי להישאר לנצח, בחושך. כמו שמגיע לי.
ידיים הקיפו אותי מאחורה, וקצוות שיער דגדגו את לחיי.
"בלה," אמר הקול בעל המבטא הרוסי, הקול שהתגעגעתי אליו כל כך. קול שהנשמה שלי רצתה לשמוע כל כך הרבה זמן. הקול של דיין. ידיו העדינות הסיטו את השיער מפני. "בלה, זה בסדר. אני כאן."
"לא!" אמרתי בחדות והבטתי בפניו. "לא מגיע לי להיות בסדר, לא מגיע לי שתהיה כאן." עצרתי כדי להביט בעיניו. העיניים החומות שכל כך אהבתי, עיניים שאפשר לצלול לתוכן. עיניים שכרגע היו מלאים חמלה, סימפטיה והבנה. רגשות שלא היו לי. רגשות שנמחקו בצל האשמה שהציפה אותי. ואכלה אותי מבפנים. "בבקשה לך."
הוא הניד בראשו קלות, "לא. אני לא עוזב אותך. אני לא הולך לוותר עלייך." אמר בקול רך בעוד שחיוך עלה על פניו. "את יודעת כמה התגעגעתי לראות את העיניים שלך? העיניים שלך כל כך יפות. חשבתי שאני לא אזכה לראות אותן שוב. ואת רוצה לקחת את זה ממני?"
"אני מפלצת. אסור לך לאהוב אותי." קבעתי בקול חסר רגש.
"את לא מפלצת." אמר דיין מוכנית. "ועכשיו. את גם לא יכולה להיות. אני אוהב אותך כל כך בלה. אני לא הולך לתת לך לעבור את מה שאני עברתי." הוא שלף את טבעת האירוסים שלי מהכיס. בקרב הראשון שלנו כשהייתי ערפדית היא נפלה לי, בתור ערפדית לא היה לי משנה. אבל כמובן זה היה דיין, ברור שהוא מצא אותה. הוא הרים הטבעת הזהובה והביט בורד היהלום שבמרכזה. "את יודעת איזה יום היום?" הנדתי בראשי, כשהייתי ערפדית לא הכי עקבתי אחרי תאריכים. "ה – 27 באפריל."
נשנקתי. אני לא מאמינה, זה היום שבו אני ודין היינו אמורים להתחתן.
דיין לקח את ידי, והשחיל את הטבעת לאמתי. "את יודעת שעכשיו את אמורה לחזור איתי לפאלם ספרינס? ידעת שאדריאן וסידני ביחד? הם נמרחים אחד על השנייה."
לא יכולתי לעמוד בזה. צחקתי, זה היה אמנם צחוק קצר אבל זו הייתה התחלה. והבנתי שאני כן יכולה לאהוב, כן יכולה לצחוק. נזכרתי במילים של דיין בשנה שעברה. על זהה שצריך לחבק את החיים ואת האנשים שאנחנו אוהבים לפני שיהיה מאוחר מידי, וזה מה שאני עומדת לעשות. אני אוהבת את דיין. אני אוהבת אותו כל כך, האהבה הזאת הציפה אותי בגלים חמימים שכאבו בחזי, – בצורה טובה –
כרכתי את זרועותיי סביב צווארו. "תהיה לנו עוד הזדמנות להתחתן. עכשיו כשאני חזרתי. כל מה שחשוב לי שאנחנו ביחד. אני אוהבת אותך, דיין. אני אוהבת אותך כל כך. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
הוא לא אמר כלום, הוא נישק אותי. אבל זה היה מספיק, העדפתי את זה על כל דבר שהוא היה יכול לומר. התחושה של חמימות על שפתיי, כערפד הכול כל כך קר. ומנוקר. הבנתי כמה התגעגעתי לחום הזה. זה היה כל כך נפלא וכל כך אמתי. הדבר היפה שחשתי בחיי, ההוכחה שאני לא אחת מהם. אוי, וזה שהוא מנשק כמו אל רק מוסיפה.
ידעתי שזו התחלה חדשה. זה המחר שלי. חזרתי מהמתים ואז חזרתי מהאל מתים. התעוררתי מהחשכה שבליבי ועכשיו, אני יודעת זה המחר שלי. מחר מלא באור.