מה ששלי שלי

בילדותי הרבתי לחלום שאני עף. על פי רוב בחצר ביתי בלילה, נשאתי את עיני להביט בכוכבים, ואז לפתע, כך משום מקום, התחלתי לרחף אל על. התרוממות זריזה. אך עד מהרה חשתי שככל שאני מגביה, כך תלויה התקדמותי בי עצמי- במה שאני עושה. אם התרגשתי מדי, נסחפתי מידי בעוצמת החוויה, הייתי צולל בחזרה לקרקע בנפילה פתאומית.. בלי חוכמות. כשנהגתי בקור רוח, התקדמתי בשלווה, הייתי ממריא מהר יותר ויותר, מעלה אל השמיים הכהים וזרועי הכוכבים יפים ובוהקים.
ואיתך- חזרתי לילדות, שבתי לרחף בדמיוני. כמה שהתגעגעתי לתחושת החופש הבלתי נגמרת.
לא הייתי זקוק להודעה ממך להיזכר בקיומך אך היא הגיעה..
״אפשר להתקשר?״
הרגשתי כאילו האוויר נעשה כבד, שזרועיי נעו בתוך משהו סמיך כמו זפת. פעימות הלב שלי הלמו באוזניי. הרגשה שמכנסי הג׳ינס וחולצת הטריקו שלי קטנים מידי, שאור השמש בחדרי דוקר את עיניי ושהאוויר דליל, אני משקיע מאמץ רב יותר בשאיפת חמצן לריאות מאשר בדרך כלל.
בבקשה אלוהים חשבתי- אני, הבחור שלא ביקר בבית הכנסת מיום שסבי נפטר, שמניח תפילין רק מידי פעם. למרות זאת, אלוהים תעזור לי לצאת מזה בצורה הטובה ביותר, בלי תוספת צלקות מיותרות ותמיהה על טוב העולם. אמרתי בלחש ״בבקשה!״ ופלטתי את האוויר בבת אחת. הסטתי אל מאחורי אוזניי את שערי- שיער שחור וקצר. התיישבתי על מיטתי.
נשימה עמוקה, אנחת רווחה..
״כן, את יכולה להתקשר״ השבתי
אני אשמור על כבודי העצמי. לא אפרוץ בבכי עד שהכל יחלוף ויגמר. הבטחתי לעצמי.
דקות בודדות אך כנצח, מייחל שתיגמר השיחה, עייפתי סיבות ותירוצים, אין בי כוחות לדיבורים, מחשבות ורחמים, רק לעצום את העיניים עד שהכל יחלוף. שיקח גם שנים.
בידיים לא מיומנות ומלאות באהבה ובזהירות, אתה לוקח את הלב המת ומכניס אותו בגוף החי, הורידים והעורקים במקומם כביום היוולדך, הלב ממשיך לפעום. אך לא כמו בעבר.
מה שהיה היה, ומחר אתעורר ליום חדש עם מציאות ישנה..עליי להיות מוכן לוותר על מה שאני, כדי להיות מה שאהיה, כי מה ששלי נועד עבורי ואם הוא לא שלי כנראה שהוא לא בשבילי..