מה שהוא הותיר אחריו היה חיוך שבור..

הוא ישב שם כמו תמיד מתחת לעץ הרחב, עם הספר העבה מונח על ברכיו אהבתי להסתכל עליו קורא הוא היה נראה כל כך שקוע כאילו כל המציאות התפוגגה מסביבו וזה רק הוא והעלילה -המציאות הדמיונית שאליה נכנס.
שיערו כיסה חלק קטן מעיניו וכל חמש דקות הוא היה מעביר את אצבעותיו בכדי להזיז לאחור שיערות סוררות שהפריעו לו לקרוא.

עבר די הרבה זמן מאז.. שנתיים לערך.. העץ נכרת ואת הספר העבה החליף ספר דק, סיכומים למבחני גמר, לא היה לנו זמן לקרוא להנהתנו באותה תקופה, אבל לי זה לא שינה, המשכתי לשבת בספסל בקצה השני של החצר מתבוננת בעיניו הירוקות מתרחבות בעניין בשעה שקרא.

"אוי מון,שוב פעם?" הרגשתי את חברתי צ'נדלר מחבקת את כתפיי מאחור "את לא יכולה להתבודד כל הזמן!" היא אמרה מצחקקת, הרמתי את מבטי אליה וחייכתי, שנינו ידענו שאני לא מחפשת להיות לבד.
"צ'נד.." התחלתי לומר ונעצרתי כשראיתי את מבטה המזהיר.
צ'נדלר לא סבלה את השם שלה.
צ'נדלר צ'רלס, הייתה החברה הכי טובה שלי – החברות שלנו בעצם התחילה בגלל השם שלה, השמות שלנו, המורות חילקו אותנו לזוגות ביסודי, כל אחת סיפרה לשניה את משמעות השם שלה, וכיון שהשמות שלנו היו המוזרים ביותר ציוותו אותנו יחד.
ההורים של צ'נדלר ציפו לבן ובגלל שנולדה להם בת בהפתעה הם פשוט נשארו עם צ'נדלר.
הסיפור שלי היה מעט שונה, ההורים שלי רצו שאדע שהם אוהבים אותי מכאן ועד הירח ולכן הם קראו לי מון.. זה נורא אירוני בהתחשב בעובדה שאמא שלי התאבדה ואבא שלי בקושי מתייחס אלי..
"מון?" צ'נדלר העירה אחרי ששתקתי יותר מהנדרש וקמט נוצר בין גבותיה, הכרתי את הקמט הזה יותר מידי טוב. היא דאגה. תמיד, ויותר מידי.
"הכל בסדר צ'אן" הושטתי את אצבעותיי ויישרתי את הקמט במצחה.
"אז.. אנחנו נמשיך להסתכל עליו?" היא התיישבה לידי.
"לא.." מילמלתי "זה הכל להיום"
צ'נדלר ציחקקה וקמה למשוך אותי אחריה "בואי אני אכין לנו פסטה מצויינת בבית, תמשיכי 'ללמוד' שם"

"הפסטה ממש טעימה צ'אן" בלעתי בכוח את הגוש הדביק.
"כן, אני טבחית מעולה" היא צחקה ולקחה את הצלחת מידי זורקת את כל תכולתה לפח "פיצה או סיני?" היא צעקה בדרכה אל הטלפון.
"פיצה!"
הטלפון צילצל עוד לפני שהיא חייגה, התעסקתי באחד מהסכומים שהיו שם, השיחה בטח תמשך שעות, צ'נדלר הייתה מקובלת, המון בנות נשבו בקסם האישי שלה ובנים ביופי הכובש שלה.
אך להפתעתי צ'נדלר ניתקה אחרי דקה וניגשה אלי מקפצת.
"זה היה מהיר" מלמלתי
"אנחנו יוצאות למסיבה!!" היא הריעה בהתלהבות.
"התכוונת שאת יוצאת."
"לא! זאת מסיבה לכל הסטודנטים, מון, את באה" צ'אן הסתכלה עלי במבט הרציני ביותר שיכלה לגייס ותפסה בידי "הוא גם יהיה שם, את חייבת לבוא מון.."

"אני לא מאמינה שהצלחת" עמדתי בפתח המועדון ההומה סטודנטים, שמלה שחורה עוטפת את גופי באופן שהבליט את הגזרה הצרה שלי.
"את מהממת מון" צ'אן חייכה, שמלתה הייתה זהובה והיא נראתה כל כך יפה.. אני לא מבינה למה אני מנסה בכלל..
"קדימה" היא דחפה אותי להיכנס.
כמו שצפיתי צ'נדלר הייתה עסוקה עם הבנים שנאספו סביבה במהרה ואני פשוט ישבתי בכיסא ההקיצוני ביותר בבר, אחרי דקות של שעמום הרמתי את מבטתי לחפש מישהו מוכר, מישהו שמרגיש לא קשור כמוני, מישהו שיארח לי לחברה. מבטי נתקל בזוג עיניים ירוקות חודרות, הסטתי את מבטי במהירות, מסמיקה עד שורש שיערותי.
הוא קלט אותי והתקדם לעברי, לא האמנתי שדבר כזה קורה ופשוט הרגשתי אושר ממלא אותי ככל שהוא התקרב אלי, כל צעד שלו מילא אותי באנרגיה, בחיות, אך רגע לפני שהוא הגיע אלי הוא נעצר והסתובב אל צ'נדלר שלהפתעתי נותרה לבדה עומדת ומשוחחת עם בקה.
"היי" שמעתי את הקול הכי יפה שיש, הקול שבחלומותי לחש לי מילות אהבה, פונה לחברה הכי טובה שלי.
"אוה, אה.. היי" צ'נדלר מילמלה נבוכה, לא יודעת מה לעשות במצב שכזה.
הוא דיבר איתה רגעים ארוכים, השתדלתי לא לשמוע מילה, לא להסתכל, אבל עיני לא יכלו לזוז ממנו, החזקתי את דמעותיי מפחדת לחשוף את עצמי לעיניו, לעיניה של צ'נדלר, אך דמעה אחר דמעה חמקה מעיני.
אחרי חצי שעה הוא פשוט נתן לה פתק ונעלם משם בחיוך הרחב ביותר שלו. החיוך שלי. החיוך היחיד שאהבתי, החיוך היחיד שגרם לחיוך שלי לעלות על פני.
צ'נדלר הסתובבה אלי מיד אחר כך ואני פשוט חייכתי את החיוך הכי אמין שיכולתי לגייס, אבל הוא לא היה נכון, הוא לא היה שלי.
הוא לקח את החיוך שלי יחד איתו..
צ'נדלר לא שמה לב, היא הייתה בטוחה שלא ראיתי כלם, קמתי ממקומי על הבר ולחשתי לה שאני עייפה, הלכתי לדירה שלנו ופשוט עצמתי את עיני שדמעות לא הפסיקו לזלוג מהם מקווה לשכוח, לעזוב, להעלם.
באמצע הלילה התעוררתי מרעשים חזקים שנשמעו מכיוון דלת החדר שלי, התעוררתי חצי הפוכה, מפחדת שקרה משהו לצ'נדלר שלבטח חזרה שיכורה לגמרי.
אבל צ'נדלר הייתה בסדר.
צ'נדלר הייתה יותר מבסדר.
גבה היה זה שעשה את כל הרעש, הוא, הבחור שגנב את החיוך שלי, אחז בירכיה והצמיד אותה לקיר שפתיו חוקרות, פולשות, מעמיקות לתוך שפתיה, ידיה היו עמוק בתוך תלתליו מצמידות את ראשו אליה.
יבבה נפלטה מפי, ידי אוטומטית נשלחו לסגור אותו.
שניהם שקולי הפריע להם הסתובבו במהירות לכיווני, הוא עזב את ירכיה והיא התנתקה ממנו מסתכלת על ידיה כלא מאמינה למה שעשתה הרגע.
"מו.." היא התחילה
אך עוד לפני שסיימה לומר את שמי הדלת נטרקה בפניה.

אתם מכירים את הרגעים בהם אתם לא יכולים לבכות או לזוז, כי הצער גדול כל כך שרק צעקה אילמת נמלטת מכם? שהכל נדמה כנחרב? שנראה שאין עוד טעם.. לכלום..?