מה שבינו לבינה ומה שביניהם

הסיפור הזה הוא על מה שבינו לבינה ומה שביניהם.
זוג אוהבים שלא נפרדו אף לרגע, כמו דבק נגרים, ברגע שהדבקת אין דרך חזרה.
הוא תמיד היה מביא זר פרחים ריחניים בכל פעם שהם שהם היו נפגשים ולא רק בימי הולדת
או בחגים.
הוא טען שכל עוד יש בו את הרצון להביא לה זר פרחים זה סימן שהוא עדיין אוהב אותה.
הוא בחר בפרחים מכיוון שטען שתמיד הגוף שלה מפיץ ריח של ורדים ריחניים.
היא תמיד אמרה שהגורל הוא זה שהפגיש ביניהם, ולא סתם היא אמרה את זה. הרי הם נפגשו בכלא בהודו לגמרי במקרה לאחר שהואשמו בהחזקה ובעישון סמים קלים יותר מן המותר.
לאחר שהייה של כשלושה חודשים בכלא נידח בהודו הם ניצלו פרצה וחוסר ערנות של השומרים ההודים והצליחו לברוח ובמזל לא נתפסו ומאז הם ביחד.
בכל יום שהם היו נפגשים היא הייתה מביאה לו מעדן שנקרא " פטריות מתוקות" וזה היה המאכל האהוב עליו.
ערב אחד שזה היה ביום האהבה ט"ו באב, הם היו אמורים להיפגש ליד החורשה הישנה למפגש מיוחד כדי לחגוג את היום הזה אך הערב הפך ללילה והלילה הפך לפנות בוקר והוא לא הגיע ולא הודיע לה כלום.
היא חיכתה וחיכתה כשהפטריות המתוקות שבידיה כבר התקררו. ואז פתאום היא החליטה שאם הוא לא יגיע בחצי שעה הקרובה זה כבר יהיה הסוף של הקשר שלהם מבחינתה.
עברה חצי שעה והוא לא הגיע ולא נראה באופק ואז היא אמרה לעצמה שאם היא לא תהיה אתו היא לא תהיה עם אף אחד אחר.
ואז היא אכלה את כל הפטריות המתוקות בבת אחת ונפלה ארצה לאחר מספר שניות.
וזה הרי ידוע שאם אוכלים את הפטריות המתוקות במכה אחת חוטפים הרעלת קיבה קשה ומתים במקום.
הוא הגיע כמה דקות מאוחר יותר וכשראה אותה, ניסה להחיותה אך לשווא.
ואז הוא אמר לעצמו שאם הוא לא יהיה אתה הוא לא יהיה עם אף אחת אחרת.
הוא לא חשב פעמיים, הוציא את קופסת הפטריות המלוחות שהיו המעדן האהוב עליה ובלע אותם בבת אחת וזה הרי ידוע שאם אוכלים במכה אחת את הפטריות המלוחות מתים במקום.
הוא נשכב ארצה לצד אהובתו ואט אט הפך לגביש של מלח.
זה סוף הסיפור של מה שהיה בינו לבינה וכבר לא…