מה חסר?

אחרי הלילה האחרון חשבתי, בכיתי הרבה (אני לא בוכה אף פעם), והחלטתי החלטה חשובה – עליה אני לא מוותר! לא ממשיך עוד פעם הלאה, די לוותר, הפעם נלחמים עד הסוף, אני נותן את כל כולי.
בוקר. מתעורר, שוטף פנים, אוכל קורנפלקס ועולה על קו 31 לבית הספר. שנה אחרונה, וואו – לא… ללא ספק השנה הגרועה ביותר… בגיל 18 פתאום השתנתי, נהייתי אחר. הייתי מאוד אטום אבל נפתחתי – נשמע טוב אבל לא במקרה שלי…
בקיצור, הגעתי לבית ספר, שיעור ראשון, שני, ואז היא נכנסת לכיתה – עיני הוארו. התלהבתי כמו ילד בן 5 שאבא שלו קנה לנו את המתנה שהוא רצה ליום ההולדת. "היי" אני אומר לה במבוכה היא מחזירה שלום. כל הזמן מנסה לתפוס את תשומת ליבה, מתקרב, אבל היא לא מסתכלת, עסוקה במשהו אחר – עבודה בסוציולוגיה.
טוב, היא הלכה מהכיתה. אח"כ היו עוד כמה שיעורים. נגמר יום הלימודים והלכתי לסיבוב עם 2 ידידות – אחת מהן לא מעניינת כרגע, והשנייה כמו אחותי, נמוכה, ושמנמונת עם עיניים גדולות.
סיפרתי לה מה החלטתי, היא לא הייתה מרוצה "זה רעיון מטומטם, על מה אתה נלחם יש לה חבר…" אני עניתי שאני לא מוכן להמשיך הלאה כי היא מיוחדת, אני מאמין שהיא אוהבת אותי, יכול להיות שאני טועה אבל אני לא מוכן להרפות". עוד כמה חילופי משפטים לא מעניינים וכל אחד חזר לביתו.
מוציא את המפתח מהתיק ופותח את הדלת. אמא אמרה להתקשר כי היא צריכה להסביר לי מה יש לאכול, אבל אני לא רעב בכלל.. מוזר, בדר"כ אני מגיע הביתה וישר מתקשר.
הבית ריק, אמא ואחי יחזרו רק עוד שעה. עדיין הכאב רודף אותי. עצבני ומתוסכל, נותן אגרוף חזק למיטה, ומתחיל להסתובב בבית, מנסה לא לחשוב עליה. החלטתי לעשות שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. לא יודע למה אבל זה הצליח להעביר לי את הכאב לרגע. פשוט הורדתי את החולצה, הסתכלתי במראה והתחלתי. זה נמשך כרבע שעה. נכנסתי להתקלח, יצאתי, ועוד פעם הכאב "אוף! די כבר!".
נשכב במיטה, רק מחפש משהו לעשות כדי לברוח מהכאב, פותח את הפלאפון ועובר על האנשי קשר. בסוף התקשרתי למישהו שהיה חבר טוב שלי ביסודי. הוא מנגן, הוא סבבה. הסכים לבוא.
הוא בא. ישבנו, צחקנו קצת, ניגנו והעלנו נוסטלגיות.
שמונה בערב, יוצא לאימון טניס, מתאמן שעה וחוזר. עוד פעם מתקלח, ובמקלחת תמיד עולות כל המחשבות, "למה בעצם היא רואה אותי כידיד ולא כיותר מזה?" אני חושב שאני יודע למה, יש הרבה סיבות, נתחיל.
הסיבה הראשונה היא שחסר המגע הזה, לא מגע מיני. אתן דוגמא. כאשר היא נפגשת עם חברה טובה שלה הן מתחבקות, איתי זה לא ככה. חייבים את המגע הזה, אפילו המינימלי…
הסיבה השנייה היא שהיא לא רואה אותי כמישהו שיכול להגן עליה, היא רואה אותי כמצחיק והשטותי שזה אחלה והכל אבל זה פשוט לא מספיק לפי דעתי…
והסיבה השלישית והאחרונה זה שהיא לא מכירה אותי מספיק! אם רק היה לי עוד זמן, אני מאמין שזה היה יכול לקרות…
זהו, זה היה היום שלי..
ברגעים אילו ממש אני רב עם הידידה שהיא כמו אחותי, היא מנסה להסיט אותי מזה "תעבור הלאה, אתה פוגע באנשים" אני מצטט ממה שהיא אמרה. אני לא מסכים איתה. "לא אוכל להסתכל עליך אותו דבר" היא מוסיפה. עוד דקירה קטנה לכאב הקיים…
הוויכוח איתה עוד נמשך ברגעים אילו אבל זה כבר לסיפור הבא…