מה אני עושה?

אני לא יודעת מה אני עושה. הלכתי לאיבוד. אני מזיעה כבר כל כך, מרוב שחם פה. לבשתי שמלה במיוחד, ועכשיו נראה לי כאילו הכל עומד להיהרס. השיער שלי התנפח, שוב. כל כך קיוויתי שהיום זה לא יקרה, אבל הנה, זה קרה.
תכננתי את לוח הזמנים שלי מראש, כדי לדעת להגיע בדיוק בשעות שאתה שם. סיפרת לי שיש לך שעה הפסקה, ותכננתי הכל בצורה כל כך מושלמת. ב13:00 אתה יוצא להפסקה של שעה, ב-12:51 אני שם, הליכה של עשר דקות וזה בול בזמן בשביל לפגוש אותך. רציתי לנצל כל דקה פנויה שלך. רציתי להיות שם כל השעה. אבל הנה אני כאן, השעה כבר 13:24, והלכתי לאיבוד.
אף אחד לא עונה לי, יש פה יותר מדי אנשים לא מוכרים, ואני עומדת חסרת אונים ומחכה שתצוץ פתאום משום מקום. אני אובדת עצות. נראית כמו אחרי אסון, בזבזתי חצי שעה סתם, כל הלוח זמנים שלי השתבש, הכל נראה כמו סיוט עכשיו.
ניסיתי שוב להתקשר אליך. הפעם ענית. אמרת לי לעמוד במקום, ושאתה מיד תגיע, שאני לא אדאג. נעמדתי וניסיתי לחפש אותך באופק. כל כך התרגשתי מבפנים, וניסיתי להדחיק את זה. אסור לי, פשוט אסור. אתה שייך למישהי אחרת.
אני לא יכולה לעשות את הטעות הזו שוב. אני לא יכולה להתאהב.
זיהיתי אותך מרחוק, ונופפתי לך לשלום במבט המלא בהכרת תודה על כך שהושעת אותי. השעה הייתה כבר 13:45. נותרו רק 15 דק, אך לא כעסתי. לא שמחתי וגם לא הייתי עצובה. אני חושבת שדי קפאתי במקומי. אפילו לא שמתי לב מה לבשת. אני לא זוכרת מה אמרת, על אף שזה היה חשוב ביותר.
ניסיתי להראות נחמדה ומתעניינת, על אף שאני יודעת שנראיתי כמו אחרי מלחמה. אסון מהלך. עוד לא הספקנו ללכת ופתאום היית צריך לחזור. חיוך ענק התפשט על פניי בשנייה שהסתובבת. זוהי הפעם השנייה בחיי שאני רואה אותך, פנים מול פנים. אין לתאר איך התרגשתי מזה.
כן, אני יודעת, אלו היו רק חמש עשרה דקות. אך בכל זאת, נהניתי מכל שנייה. אלו היו בהחלט חמש עשרה דקות שתוכננו בקפידה רבה במיוחד. רק להגיע עד אלייך לקח לי שעה וחצי, אך זה לא היה לי אכפת.
אני יודעת שאין זה בסדר, אך הייתי רוצה שכך יהיה כל יום. הייתי רוצה לבוא אלייך הביתה. אני מריצה בראשי עכשיו מחשבות ומחפשת איך ניתן ליצור אירוע בו נאלץ להיפגש מחדש.
מעניין מה היית דעתך עליי גם. כנראה שלעולם לא אדע אותה, ואולי עדיף שכך.