מגן פלדה

למה לחבק אותו זה כל כך קשה בשבילי?
אני מסתכלת עליו. עיניים כהות ושיער בהיר. גוף שרירי ומוצק ורגליים ארוכות שנותנות לו את המראה ההוא, שגורם לי לצמרמורות בכל חלק וחלק בגוף.
אני מחייכת אליו בביישנות. הוא מחייך אליי את החיוך הישר, הלבן, והמדהים שלו.
אני מסמיקה. הוא מחייך אליי ונשען על השולחן שלי. אני מתפללת להיקבר בזה המקום, כדיי שלא ישים לב… שלא יראה אותי.
אני מרגישה את הלב שלי זועק לעזרה. אני מגחכת.
הוא מכחכח בגרון.
"בל…. בלה" הוא מתחיל. בדיוק כמו שנהגנו לעשות בתור ילדים. הוא זוכר. זוכר…. מה בעצם?
בחיים לא היה בינינו יותר מידידות של 'שלום, שלום', ולרוב גם זה לא.
צאי מהסרט, בל. צאי.
"את מתכוונת להתעלם ממני עוד הרבה?" הוא שואל. שאלה רטורית שאמורה להעיר אותי מהמחשבות בהן שקעתי.
"כן" אני עונה.
אני קמה ממקומי ומרימה את התיק שלי.
אני מתקדמת.
כשאני חולפת מבעד למפתן הדלת,
אני יודעת,
אני מוותרת על הפנטזיה של חיי,
מהפחד.
הפחד משיברון לב,
שאותו צפיתי בעוד מועד.
הוא קורא לי. אני מתעלמת. חסינה.
מגן פלדה. מגן פלדה.