מבט תועה

המבט שלו נוגס בה. קורע מעליה את הבשר, ההגנות וכל תחושה של שליטה מתגלה כאשליה מתעתעת. הכל מתחיל להסתחרר סביבה והיא נופלת ומפלסת דרכה בתוך בור רך סגלגל ואדמדם והשפתיים שלו אוטמות את הפתח. המבט שלו מרעיד את כל הישות שלה, ולמרות שנשבעה כי הכל רק הורמונים ורעיונות שטותיים היא לא מצליחה להיק ממנו את מבטה, כמו נכנעת מראש. מרותקת. פתאום היא רק רוצה לברוח אבל הברכיים שלה רועדות תחתיה ומסרבות לזוז, ובזמן שהסומק עולה בה היא רק רוצה שמבטו וכל כולו יבלע אותה כבר, והיא תכנס אל תוך החשכה המתוקה ותוכל להרגיש את הנוכחות שלו מדגדגת אותה בעדינות כזו, ונכנסת אל המעמקים. העיניים שלו. נדמה כי העומק לתוכן הוא יער, מלא עננים ערפיליים וחיות פרא שממתינות בשקט באפלה, דרוכות בתוך הפריחה המוריקה היפהפייה.. עולם שלם רק בתוך העיניים האלה. איך המבט שלו יכול להיות נעוץ בתוכה, כמו חודר אל תוך גופה שלה, היא אינה מצליחה להבין. המחשבות שלה פורחות וממריאות, הן ציפורים שנודדות למקום לא נודע ונוטשות אותה רועדת לדה אל מול העוצמה של תשומת ליבו המלאה. הטעם המתוק מתפשט בתוכה, הוא מרגיש כמו פצע שמדמם חיים. גלים של חום וקור שוטפים אותה ועוברים מעליה ודרכה והיא כבר מתפלאת איך כל כך מהר היא יכולה לאבד כל פיסה של עצמיות, ורק רוצה לקרוס אל הזרועות שלו, להתעטף בו ולתת לידיים שלו לעבור עליה , ולחום גופו להרגיע את הקור שבתוכה. האם הוא יוכל להבין? האם יוכל לקרוא לתוכה באמת, ולראות אל המחשכים עליהם שמרה בסתר בקדחנות כבר שנים, ולא נתנה לאיש לעבור? הרי תמיד היא ידעה כי כל דריכה שם עלולה לשרוט את מרקמי הפרחים ששרו שם בתוכה, והיו שבריריים ועצובים לעתים, ויופיים היה מתגלה רק כשהייתה לבדה. הכל שם הרגיש ערום יותר מחלקי גופה שלה. פתאום, התעורר בה הדחף לפשוט ידיה לצדדים ולחשוף בפניו של הסוד שלה. את החלק הזה, שלא ידעה לנקוב בשמו אך נדמה שתמיד היה חלק ממנה, והעננים שחולפים שם בתוכה מעבירים אותה ריחוף עד השחקים ולעתים מפילים אותה אל מדורי הגיהנום, והצבעים מתחלפים שם עד שהחושך עוטף את הכל , ומפחיד לראות עד כמה הוא מכלא הכל, לפעמים.