לפני\אחרי החתונה

"הכול יהיה בסדר" מלמל הגבר, הוא היה לבוש בחליפת טוקסידו, על ראשו חבש כיפה, שלא הלמה את שיערו החום והמתולתל מטבעו,מ אבל היום, הוא היה מוחלק אחורה בג'ל, והכיפה, מוצמדת עם סיכה אל השיער החלק והקשה, רעדה מעט, כשפתו של הגבר. הוא אחז בידה של אישה יפהייפיה, שיערה החום, היה כמעט שחור, הוא היה אסף בתסרוקת פשוטה ורפויה, שלא התאימה לשמלת הכלה הלבנה והיפה שנחה ברישול מוחלט על גופה הצנום, עיניה זרחו, אך דמעות של כאב זגו העדינות על השמלה הענקית והתפוכה.
"כן, יקירי. יהי בסדר" ידה של בעלה הטרי, חיממה את ליבה. העובדה שהיו צריכים להימלט מחתונתה, בגלל צירים, א הייתה סיבה נחמדה. המוני אורחים שחיכו לשבירת הכוס יצרחו לחכות לרגע שהתינוק יוולד.
הוא נישק את ידה, ואז בעידנות רפרף בשפתיו על מצחה.
"אני אוהב אותך" הוא לחש אל אוזנה. שתיי היא חיכה. המילים הללו היו הדבר הכי נעם וטוב ששמעה בחייה, פשוט ומשמעו. היא הנהנה לעברו, ונתנה לרופאים לקחת אותה ממנו. משקפיו, הרבועים, בעלי המסגרת השחורה והעבה, נחו בנונשלנטיות על אפו הישר והמנומש. הוא נאנח ואחז בראשו. החתונה הייתה מושלמת עד עכשיו, הווא תהה למה זה התחיל עכשיו, עם הרופא הבטח שהוא יוולד בעוד שבוע. אבל לא, הוא הגיע מוקדם מידי. ועכשיו זה ילד מחוץ לנישואים. הוא התיישב על כיסא פלסטיק הרעוע, איים ליפול ולהישבר. הקירות היו בצבע אפור ומצעבן, כמו זבוב שמציק באוזן, זה הציק בעיינים. הוא הוריד את המשקפיים באנחה, ומחה זיעה קרה ממצחו. הוא נשא את עיניו אל החלון, ממנו יצאה קרן אור דקה שנחה בעדינות על דת חדר המיוןף בו בדיוק שהתה אישתו, את אומרת, כמעט אישתו.
הוא הסתכל על השעון שלו, השעה הייתה 12 וחצי בצהריים, בוקר. לא משנה. הוא הרגיש לא נוח עם השיער המרוח בג'ל שלו, והוא הרגיש פחות או יותר מזוייף. והוא לא רצה שביתו תראה אותו ככה. מזוייף כול כך, מלא באיפור, כול כך… לא דומה לעצמו. הוא התפלל לחזור לג'ינס הפשוטים, לחולצת הלפנל הרגילה והמשופבצת שהוא כול כך אוהב. הנוחות בשיערו החום והתלתלי, ולא איך שהוא מוחלק אחורה. צעקות נשמעו מחדר הלידה. הוא מיד הזדקף במקומו, מקשיב לכול צעקה. יפחותיה של אהובתו נשמעו אל מעבר לדלת המתפוררת.
"יהי בסדר, רק תמשייכ ללחוץ!" אמרה אחת המיילדות במין רוח, אבל מרוחק. הוא כול כך רצה להיות לידה, ללטף את ידה, לנשוק לראשה ולנחם אותה. להיות איתה שם. הוא נעץ מבט בדלת, כמנסה להחדיר את רוחו פנימה. למרות שידע שזה לא כך.
הוא נזכר איך הם נפגשו במקרה, בזכות בן דוד שלו, שהיה איתה באותו בית הספר. הוא נאנח. כמתגעגע לאותם ימים. הוא נזכר בפעם הראשונה שנפגשו, הוא ואחיו, עמדו בצד במסיבת הסיום של כיתות ו' של בית הספר של בן-דודו ואהובתו. כשהוא ראה אותה, תחילה הוא חשב שהיא בנאד מגעיל. היא נגררה אחרי כמה בנות כמו איזו כלבה, היא לא הייתה יפה, שיער היה יותר בהיר, והיא התלבשה בהתאם לאותה תקופה. הוא גיחך, הוא ידע שאם הוא היה אומר לה שזה מה שהוא חשב, היא הייתה צוחקת ואמות לו שזה נכון. ולמרות כול השכבות של הזיוף והרצון להיות כמו כולם, הוא ראה, עוד כשהוא היה בכיתה ח', והיא הייתה בו', איך היא הייתה שונה מהן. היא הייתה נחמדה יותר, ועייניה תמיד ברקו. היא עזרה לאחרים. אבל היא הייתה מאוהבת לחלוטין בבן- דודו.
הוא נזכר איך, כאשר באוטו, בשעה שלוש לפנות בוקר, אחרי מסיבת הריקודים ביאכטה שהזמין למסיבת הסיום בית הספר, הוא העלה אותה כנושא שיחה. ובן דודו רק ניפנף אותה ואמר שהיא ילדה מטומטמת שאין לה אישיות. ובמהלך המסיבה, הוא ראה שרוב הילדים חושבים כך על בן דודו. אחיו הקטן, הסתכל על אחיו הגדול וחיבק אותו.
"היא דווק נחמדה" הוא אמרה, הוא היה רק בן שש באותה תקופה. והוא כבר היה בח', בן דוד היה בו'. הוא נראה כול כך תמים וטהור. הוא זוכר שהוא הנהן והם עברו לנושא אחר.
הוא ניער את ראשו, נזכר שהוא בבית החולים, ואישתו, זאת אומרת, כמעט אישתו, הולכת ללדת. הקולות נדמו, ורק אנחות קצרות נשמעו. הוא דמיין לעצמו שעכשיו השמלה הלבנה שעלה טונה כסף, מלוכלכת בדם. והוא ניער את אותה מחשבה ממנו. הוא לא הבין למה לא מרשים לו להיכנס. הוא הביט בדלת ונאנח.
הוא הוריד את הג'קט האלגנטי שהיה חלק מהחליפה מגופו, מיד הרגיש שטוב לו יותר. למרות הבד המחוספס ברגליים, והנעליים המעצבנת, הג'קט היה הדבר היכ מעצבן שהיה. הוא הכביד עליו, וגרם לו כמעט להתעלף באוגוסט. לא זמן נכון להתחתן בחליפה.
הוא נשען על הקיר הקר באנחה והמשיך להיזכר. הוא נזכר איך אלחר כמה שנים הם נפגשו בחוג ציור. היא ציירה ברמה ממוצעת, ועוד עצם העובדה שהוא גדול ממנה בשנתיים… הוא היה כבר בי', והיא בח'. כמו אז. רק שעכשיו היא במקומו.הוא נזכר איך הוא תמיד עזר לה, ותמיד כשלא הצליחה, הוא היה בא לעזרה, ועזר ומחק. ואם כעסו עלייה, והשפילו אותה בפומבי, הוא היה בא ומגן עלייה. הוא צחקק.
לאחר מכן הם התחילו להיפגש, ואז היא עברה דירה לשדרות, ואז היא הכריחה את הוריה לחזור. אבל אל בשבילו, אלא בשביל בן דודו. מסתבר שהם התחילו לצאת. וזה מה ששבר לו את הלב. לאחר כמות זמן מסויימת, הגיעה אליו שיחה שבן דוד זרק אותה. והוא הזדעם, ומיד רץ אל ביתה לנחמה. הוא נזכר איך הוא, ללא ראלות, נכנס אל הבית ורץ אל חדרה, היא כבר הייתה בי', הווא היה בי"ב. היא ישבה על המיטה בחדרה, ובכתה כאילו הגיע הזמן לבכות נהר. היא התיישב לידה, הוריד בזהירות את ידיה מפניה, והסתכל עלייה. היא קרנה מעצב ושברון לב. ולא היה לו קשה, באותה תקופה, לדמיין את בן דודו מצחקק ברשעות. ומהרגע הראושן, עוד בכיתה ו', הוא יד שמה שיקרה איתו ואיתה לא יהיה טוב. וכשהוא מצא את עצמו מנחם אותה, הוא הרגיש כמו גיבור שמציל את העולם. שמקרה שלו, זו הייתה היא.
"אתה תמיד שנאת אותי." הוא מלמלה אל תוך כתיפו.
"לא" הוא אמר בקשיחות לא נחוצה.
"ברור" היא הסתכלה אל תוך עיניו. "בן דוד שלך סיפר לי, איך אתה אמרת לו באוטו, שאני כלבה נגררת, עוד בו' " היא אמרה בכעס ודחפה אותו. היא טמנה חזרה את ידיה בפני.
"זה היה לפני ארבע שנים!" הוא התפלא וניסה לחבקה. אבלהיא התפתל בזרועותיו.
"ולחשוב שכול הזמן הזה אני האמנתי שאתה אוהב אותי! וכול הזמן הזה אהבתי אותך!" היא צעקה בשקט. כאילו היא רוצה שרק הוא ישמע אותו, ושזה יפגע בו. לא באף אחד אחר. והמילים הגיעו ישר אל ליבו והקפיצו אותו.
"את אהבת אותי?" הוא שאל.
"כן!" היא הניפה את ידיה באוויר. מקרה הייתה מרוחה על כול פניה, עויניה הכחולות יו מאלות בדמעות, דהויות. "למען השם כן! כול הזמן זה חשבתי שאתה מחבב אותי, משהו! אבל לא! אתה היית סתם עוד כלב!" היא החזירה את ידה אל פניה, והמשיכה להתייפח. הוא נזכר כמה שהיה לו קשה עם העובדה ששניה חיבבו אחת את השני כבר ארבע שנים, כול אחד מנסה להתכחש לעניין. טוב, לפחות היא אמרה משהו. הוא גיחגך בגרונו. הוא רצה לרגע להרגיש מנצח.
"אז למה לעזאזל יצאת עם הילד הזה?!"
"כי חשבתי שכך אתקרב אלייך גאון!" היא צעקה אל תוך ידיה. היא נשכבה על ברכיו.
"באמת?" הוא התפלא.
"כן!"
הוא נעץ מבט בשיער השטני שעל בירכיו. הוא נשם עמוק. הוא לקח בעדינות אתר אשה, ויצב אותו מולו.
"ומה אם אני אגיש אני אוהב אותך" הוא אמר. נישק את מצחה, ואז את לחייה הימנית, את השמאלית. ואז הגיע אל השפתיי. הרגע שהוא התקרב. הוא זזה אחורה.
"אני לא רוצה עכשיו כלום" היא מלמלה. "רק תלך כבר!"
מאז הוא לא ראה אותה הרבה זמן. הוא עבר צבא, וכך גם היא. הם נפגשו בלונדון. לאחר כמה שנים.
היא הייתה כבר בת 19. הוא היה בן 21 באותו היום. הם נפגשו במקרה במסעדה קטנטונת במרכז העיר. הדבר הרשון שעשו היה להתיישב באותו השולחן, ולהתחיל לדבר על החיים שלהם עד עכשיו. ברגע שהוא רהא אותה, הוא נזכר, איך דמעות עלו בעייניו ועייניה, ושניהם רצו אחד אל השני וחיבקו אחד את השנייה. הם התעדכנו, ורוב השיחה הדבר היחיד שהם מעשו היה לבכות הם החזיקו ידיי. והבינו שהם כבר גדולים. ושהם נעדו אחד לשני.
שניהם חזרו לישראל לאחר חודש. ותכננו להתחתן. ואז הסתבר שהיא בהריון. משם הוא כבר זר הכול בבירור.
"אוי, אתה זוכר את היום הראשון שראיתי אותך?" היא שאלה. הוא לא שם לב שנגמרו הזכרונות והיא עומדת מולו, חצי משלמתה קרועה, והיא מחזיקה ביידה יצור קטן ומלא חיי שבכה.
"זו בת!" הוא מלמל ונשק לה על המצח.
היא חייכה.
כול הרגעים הרעים שקרו, עשיו נמחקו. עכשיו הם ביחד לנצח.