לפיד ולב

הלפיד בוער ובראשו האש, העשן עף, ריחו כשל האדמה, ריח ממכר ומרחיק באותו הרגע, העפר נופל על האדמה, ונצמד ללהבה, מתחיל לכבותה, נצמד וחונק את הלהבה, אש גוססת, אש ללא חומרי בעירה מלבד הלב האנושי, וכמה קורבנות האש הזאת יכולה לקחת כדי שישאר לה מה להבעיר? כמה אנשים יצטרכו ליפול לפני שהאש תיכבה? האם הלהבה תצטרך לכלות את עולמנו או שמה אנו נכבה אותה בחנק מרוב בעירה? האש ממשיכה לבעור, אין זה משנה מה נעשה, תמיד יהיו לבבות שיפחדו לבעור, יתרחקו מהאש בעולמנו, ותמיד יהיו הלבבות שיתנדבו בשמחה לבעור, להשתנות ולהפוך בלב הכבשן לאפר ועשן, להבה וחום, המוקד לעוד לבבות שיברחו או יתקרבו. בעולמנו זה, אין סיבה אמיתית למה אסור ללב לבעור ולמה אסור לו להישאר קפוא, יש אלו שמודעים לכך, אלו משאירים את לבבם ללא רבב, ללא סדק קטן בקרח הקפוא, ולעומתם יש את ההפוכים, שנותנים לליבם לבעור בכל כוחו, להזרים אוויר חם בריאותיהם, להרתיח את דמם ולצרוב את בטנם, ויש אלו שנשארים בגבולות החוקים הלא קיימים, האנשים שלפעמים מתקררים, לפעמים מתחממים, אך לא בוערים וגם לא קופאים, נשארים באמצע ללא החלטה – לאן ללכת?