לפחות דבר טוב אחד יצא מהקורונה
בשלהי שנת 2020 השתוללה בעולם מגיפה. מגיפת הקורונה. הייתי אז בת 25 ורווקה. באיזשהו שלב סגרו את כל הרחובות ונשארתי בבית. מכיוון שגרתי לבדי, הבדידות ממש חנקה אותי והחלטתי לנסות דייטים באינטרנט באמצעות ווידאו. הבחור הראשון שפגשתי היה מבולגן מדי: הבית שלו נראה כמו ערימת גרביים ענקית. הבחור השני היה רגשן מדי: הוא בכה מכל מילה שאמרתי על מנת ליצור אהדה, וזה עלה לי על העצבים. הבחור השלישי היה מקסים. לא הייתה לו מצלמה ולכן לא יכולתי לראות את פניו אבל נשביתי בקסמו: הוא היה ממש הנפש התאומה שלי ולא עבר יום בלי שדיברנו. אחר כך התדירות קצת ירדה אבל האהבה פרחה כמו בסרטים. מפה לשם כבר "יצאנו" שנה, וסוף סוף המגיפה נגמרה. קבענו במסעדה וממש התרגשתי: התלבשתי יפה, וחיכיתי לו שעה לפני הזמן בפתח המסעדה. בסוף הוא הגיע, לבוש מעיל כחול כפי שהבטיח לי כדי שאוכל לזהות אותו, ונשימתי נעתקה. הוא היה יפה תואר! שיער חום חלק, אף מעט מנומש, עיניים ירוקות חודרות. לפתע נדדו עיניי מטה וקלטתי שאהבת חיי יושב בכיסא גלגלים! נבהלתי לרגע, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הייתי מאוהבת בבן אדם עד קצות אצבעותיי.הדייט זרם בצורה מדהימה, בדיוק כפי שציפיתי ואף למעלה מכך. כעביר שלוש שנים החלטנו להתחתן. עמדתי מתחת לחופה, וכשראיתי אותו מולי חשתי בדיוק כפי שחשתי במסעדה שלוש שנים לפני כן: עד כמה אני ברת מזל שהאיש המדהים הזה, כולו שלי. עברו שנתיים ונולד ילדנו הראשון, ואז השנייה, ואז השלישית. וכל פעם היה זה אושר גדול יותר משכוף האדם מסוגל להכיל, ועדיין, הצלחנו להכיל אותו, כי היינו שניים, וטובים השניים מן האחד. וזה הסיפור, ילדים, מאז ועד היום, על איך הכרתי את אבא שלכם. אז לפחות דבר טוב אחד יצא מהקורונה..
תגובות (0)