לנצח – ואנשוט קצרצר (לא על וואנדי…) ❤

אז… היי לכם..
מצטערת כל כך שנעלמתי.. הבטחתי סיפור חדש, והוא לא הגיע.. למה ? אני במחסום כתיבה רציני… אני לא מצליחה לכתוב מילה אחת ! נתקעתי :/
אפילו תיאור לא הצלחתי לכתוב… :'(
מבטיחה שברגע שישבר המחסום כתיבה והסיפור יתחיל לזרום אני אתחיל לפרסם…
אוווהבת ❤❤❤❤❤❤❤❤❤❤

ולוואנשוט:
אני כאן, לבד.
נמצאת בבית החולים, אך ליבי נמצא במקום אחר.
4 קירות לבנים סביבי. שוכבת על מיטה לבנה עם מצעים תכלכלים בהירים. ראשי הונח על כרית לבנה ורכה. תמונות של פרחים ונופים תלויים על הקירות הלבנים, נותנים לחדר הלבן והריק מעט חיים.
עיניי הכחולות והריקות נעוצות בתיקרה הלבנה ללא שום מעש. ראשי קירח, שיערי השחור נשר מזמן. לאפי ופי מחובר מכשיר נשימה העוזר לי לנשום. לשאוף אוויר ולנשוף אותו בחזרה. גופי הרפוי שכוב על המיטה, ללא כל תזוזה. רק חזי עלה וירד עם קצב נשימותיי. לידי הימנית מחובר אינפוזיה, שקית שקופה התלויה על מוט ברזל הצמוד למיטתי בחודשים האחרונים.
אני כאן, לבד.
הוריי נטשו אותי כשהייתי בת שנה. הם טענו שהם לא יכולים לגדל ילד ומסרו אותי לאימוץ. למשפחה בעלת תשעה נפשות ואיתי עשרה. זוג הורים ושבעה ילדים. תמיד הייתי דחויה שם. לא ידעתי ואני לא יודעת מה זה חום ואהבה. מה זה חיבוק תמים. תמיד היו צועקים עליי ומרביצים לי. כנראה שלחלות בסרטן עשה לי טוב. כי עכשיו אין לי קשר איתם ואני כלואה כאן, בבית החולים. גיחוך קטן נפלט מפי, נזכרת בחיי העלובים.
19 שנים.
19 שנים שאני בעולם הזה.
19 שנים שאני רק סובלת.
19 שנים שהחיים מתאכזרים אליי.
אני כבר מקווה למות, להתנתק מהעולם המחורבן הזה. להיות לבד, שם למעלה. רק אני, אני ועצמי.
רעש פתיחת הדלת נשמע והפנתי את מבטי לכיוון הדלת. אחות בסביביות גיל ה-30 נכנסה לחדר. חיוך דבילי דבוק לפרצופה, חושבת שזה איכשהו יצליח לעודד אותי. היא פתחה את הוילונות, גורמת לאור השמש החמים לסנוור את עיניי. היא יצאה שוב לבחוץ ונכנסה לאחר שניה עם עגלה כסופה. מגשי אוכל עליה. ריח האוכל חדר לאפי וגרם לכווץ בגועל את פרצופי. היא הניחה את הצלחת על השידה הכחולה שליד המיטה.
״איך את מרגישה ?״ שאלה בקול מתוק וניתקה מאפי ופי את מכשיר החמצן. הנהנתי וחייכתי חיוך קטן ומזוייף. ׳מרגישה מעולה׳ חשבתי לעצמי בציניות.
״קדימה לאכול ! עוד חצי שעה אני כאן ואני רוצה לראות שאכלת״ אמרה בקול סמכותי ונעלמה מבעד לדלת הלבנה. אנחת התייאשות חמקה מפי. התיישבתי בזהירות במיטתי, נעזרת במעקה שצמוד למיטה. הנחתי את רגליי על הריצפה הקרה, אפילו דרך הגרביים העבות הרגשתי את קור הריצפה חודר לכפות רגליי הקטנות. התנדנדתי מעט כשהתרוממתי אך הנחתי במהירות יד על השידה והתייצבתי. הרמתי את המגש ביד אחת, נזהרת שלא יפול ובידי השניה גררתי את מוט האינפוזיה. הנחתי את המגש רחוק מהמיטה וחזרתי לשכב במיטה. הריח של החביתה הרג אותי.
ושוב אני כאן, לבד.
אין לי חברים. כשסיימתי את בית הספר ניתקתי קשר מכולם, כולם צבועים. היה לי ידיד אחד, ידיד ״אמיתי״. כי עובדה כשהוא שמע שחליתי בסרטן הוא ״ברח״. עברו כבר ארבעה חודשים ועד היום הוא לא ביקר אותי. אף אחד לא ביקר אותי חוץ מהאחיות והרופאים ששימשו לי כמשפחה.
עצמתי את עיניי. מרגישה איך דמעה בוגדנית זולגת מעיניי, נוזלת על לחיי ונספגת בסדין התכלכל. עוד דמעה זלגה מעיניי העצומות, מושכת אחריה דמעות רבות. אין לי כבר כח. כשגילו את המחלה שלי, זה היה מאוחר מידי. אמרו שנשאר לי שנה שנתיים גג. אבל יש סיכוי אחד, סיכוי קטנטן, סיכוי בודד שבו אני אשרוד. אך אני לא רוצה לשרוד. בשביל מה נשאר לי לשרוד ?!
רעש קליק נשמע באוזניי. מישהו נכנס. כנראה שוב האחות הזאת…
הרמתי במהירות אך בעדינות את השמיכה עד מעל ראשי. אולי תבין שאני צריכה להיות לבד. שמעתי כיסא נגרר ונעצר. רק שזאת לא הפסיכולוגית החופרת הזאת. ׳הכל יהיה בסדר׳ . ׳כולם אוהבים אותך׳ . ׳את תראי שכולם יחזרו׳ כן, ממש…
הרגשתי איך השמיכה נמשכת ממני אך תפסתי בה בחוזקה מעל פניי.
״אולי תעזבי אותי כבר ?! כולם שונאים אותי.. אז את הבילבולי שכל שלך תספרי למי…״ אמרתי בלחש והשתתקתי ברגע שהשמיכה נתלשה ממני.
שיערו החום היה מסודר בקוצים ישרים, עינייו הירוקות הביטו עמוק בעיניי. רק עכשיו הרחתי את ריח הבושם החמצמץ שלו. של דור.
ארבעה חודשים.
ארבעה חודשים שלא ראיתי אותו.
ארבעה חודשים שלא שמעתי ממנו.
ארבעה חודשים שלא הרחתי את הריח החמצמץ אך הנעים שלו.
הדמעות שוב חזרו לעיניי. יורדות לאט לאט. ידו נשלחה לכיווני וליטפה את ראשי הקירח.
״מ.. מה את… אתה ע..עוש..ה כ…אן ?״ שאלתי בבילבול וכיווצתי את ידיי לאגרופים. הרפתי אותם במהירות כשהרגשתי את מחט האינפוזיה בגופי.
״חזרתי״ אמר במילה אחת. מילה קצרה, שגרמה לצמרמורת עזה לעבור בגופי.
ח-ז-ר.
הוא חזר אליי.
הוא חזר לחיים שלי.
הוא. פשוט. חזר.
התיישבתי במיטתי, מביטה בו באי הבנה.
״למה חזרת ?״ שאלתי בבילבול ובהלם. אחרי ארבעה חודשים הוא חזר ? למה ?!
״כי החיים שלי לא שווים כלום, בלעדייך״ לחש ונשק לשפתיי נשיקה קטנה.

עכשיו אני כאן, איתך. לנצח.