למות ביום ההולדת

"אניטה," קול קרא מאחד העצים בכניסה לבית הקברות.
אניטה הסתובבה. "מי אתה?" לחשה היא בפחד.
"אני תיאודור." הוא התקרב אליה. גופו החסון והשרירי התקרב אליה. "אבל את יכולה לקרוא לי תיאו." הוא לחש במבטאו הפורטוגזי. הוא היה נראה בגילה, בערך 17, אולי קצת יותר. עיניו הירוקות שדרו חוכמה של אחד בן 100 או יותר.
"איך אתה יודע מי אני?" אניטה הרימה קצת את קולה בחשש, אך שפת גופה הראתה משיכה עזה כלפיו.
"את הרי מסתכלת על הקבר שלך, לא?" מבטו פנה למקום שבו ישבה קודם, מול קבר פתוח ולידו שלט קטן 'אניטה רואנדיס'. "אז היום חגגת 17, אניטה?" לשונו גלגלה במתיקות את שמה.
"כן." היא השפילה מבטה. "סיפרו לנו קצת על המסורת שלכם, לקבל ליום ההולדת ה-17 שלכם קבר." הוא נגע בידה. "הייתי אומר שזה טיפשי, אבל לא נורא, כל אחד והמסורת שלו." הוא לחשש ונגע בשערה הארוך.
אניטה חייכה את חיוכה הכובש. "זה קצת יותר מטיפשי, כאילו שמחכים כבר למותך." תיאו צחק.
"ומה המנהג המטופש שיש אצלכם?" אניטה ניסתה ללמוד עליו קצת יותר, ריחו המשכר הדהים אותה.
"אצלנו?" הוא חייך, והזיז קבוצת שיער מפניה. "אנחנו מנשקים אנשים שאנחנו פוגשים, אנשים חדשים." הוא לחש לה לתוך האוזן, חומו צמרר אותה.
"אפשר לנסות?" אניטה חייכה, קסמיו הפילו אותה ברשתו.
"חיכיתי שתבקשי." תיאו קירב אותה אליו ונישק אותה בכל כוחו. שפתיו היו נוקשות, אך התרככו בחום על גבי שפתיה. לרגע הוא איבד את הרוגע שבו, ונשך את שפתיה. טיפת דם נפלה על האדמה.
תיאו שוב התקרב אל אוזנה, "אחרי שאנחנו מנשקים, אנחנו הורגים. אך אל תדאגי, זה לא יכאב בכלל." הוא לחש בחום. "לא כדאי לך להתנגד, כי אז זה יכאב." הוא לחש לתוך שפתיה הרכות.
אניטה חיבקה אותו חזק, אך לאט לאט ידיה נהיו רפות. זה באמת לא כאב, זה היה נעים, כמו צמר גפן מתוק.
גופה אט אט התחוור, והיא נפלה. שמלתה הלבנה התלכלכה באדמה. תיאו הרים אותה בעדינות, והכניס אותה לקברה. טיפת הדם נעלמה כלא הייתה.