למדתי לשחרר

"את דומה לבובה." אמר. "קטנה וחמודה."
במילים האלה, הוא התחיל איתי.
חשבתי שזה מוזר, ואפילו שקלתי לא להתייחס אליו, אבל הוא המשיך. "אני חושב שאת ממש ממש חמודה."
לא יכולתי שלא לחייך אליו.
הקלילות שבה דיבר, הצורה שבה צחק, העובדה שלא ניסה להרשים אותי כאילו אמר לי: "זה אני, את אוהבת?"
תוך כמה דקות, הוא קלט אותי.
את ההומור המוזר שלי ואת הביטחון השקט שלי.

החלפנו מספרים.

שלושה ימים אחרי, הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו לדייט.
"אף פעם לא יצאתי לדייט." אמרתי. "קצת מלחיץ לא?"
"מה יש?" הוא אמר. "אני בשר ודם, לא אלוהים."

הסכמתי.

יצאנו.

הוא לא היה מקסים במיוחד, הוא לא היה חתיך בצורה יוצאת דופן.
הוא לא ניסה להרשים אותי, לא התלבש והתגנדר בשבילי והוא אפילו לא פתח לי את הדלת כשנכנסו לבר.
זה מצא חן בעיניי.
דיברנו הרבה, הוא שתה בירה ואני קולה בבקבוק.
דיברנו על החיים.
על הודו.
הוא סיפר שהיה חייב לנקות את הראש אחרי הצבא, כי נשארו לו קצת צלקות.
הוא הראה לי תמונות שלו משם, צמחו לו שם תלתלים פרועים על הראש.
חייכתי, הקשבתי, וחשבתי לעצמי כמה זה מוזר שאני מרגישה כל כך בנוח איתו כשאנחנו למעשה שני זרים.
חזרתי הביתה אחרי הדייט כמו שיכורה למרות שבכלל לא שתיתי.
לא הצלחתי להרדם מרוב פרפרים בבטן, וכשהוא שלח הודעה התאפקתי לא לענות.

יצאנו שוב.
ושוב.
ושוב.

הוא היה קצת שלי ולא שלי.

אהבתי בו כל כך הרבה דברים.
אהבתי את זה שלקח הכל באיזי, ולא התרגש בקלות מדברים.
אהבתי איך שתמיד ידע להסתכל על הדברים בצורה חיובית.
אהבתי את נעליי הבלנסטון הישנות שלו, חולצות הטריקו במבצע, ואת העובדה שהוא דאג להזכיר לי כמעט בכל הזדמנות, שהוא מושבניק ושהחופש זורם לו בדם.

היה לנו טוב.

עד שהוא התחיל לפחד על הלב שלו.

הוא תפס לי את היד יום אחד, בזמן שצפינו בסרט, ואמר שהוא מפחד לפגוע בי.
הסתכלתי עליו, חיכיתי שימשיך.
"אני מפחד ממך." הוא מילמל, מביט בי במבט הנבוך והממיס שלו.
הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא בנוי לקשר רציני, ככה סתם משום מקום.
לא ביקשתי שיסביר, לא ניסיתי לשנות את דעתו, פשוט… שיחררתי.

הזמן עבר.

יום אחד, הוא שלח הודעה.

"אני לא מפסיק לחשוב עלייך." כתב לי.
הוא ביקש שננסה אבל ידעתי שהוא סתם מכניס את עצמו ללופ.
"זה יעבור לך, תנסה עם אחרות." השבתי בחזרה.
"לא רוצה, אני רוצה אותך." התעקש. "אני לא מצליח לשחרר אותך, לא מסוגל לצאת עם אחרות."
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כי מה אני אשמה בזה שהוא פחדן?

כתבתי לו שנוכל להישאר ידידים.
"זה לא מה שאני רוצה." כתב .
"אז, שנפסיק להיות בקשר?" שאלתי.
"גם זה לא מה שאני רוצה." השיב.

לרגע התבלבלתי, אבל אז נזכרתי.
הוא פוחד.
הוא פחד כי היה לו טוב איתי,
הוא פחד להפגע, שאעשה משהו ללב שלו.
שאפגע בו בצורה כל שהיא.
אז הוא בחר לא לבחור ולא להלחם, לא לנסות.

הלוואי שלא היה מפחד, אבל עם פחד של אחרים אין לי מה לעשות.
אז..
בחרתי בשביל שנינו.
ושיחררתי,
שוב.
הפעם, לתמיד.