ללכת לאיבוד מלכתחילה

כשהבטתי בעינייה בפעם הראשונה, הלכתי לאיבוד…
לא ידעתי למה אני מייחל, כשקראתי בשמה.
היא חייכה אלי, החיוך שלה היה כל כך מתוק שזה הפעיל לחץ מוזר על החזה שלי.
היא נראתה הילדה השקטה, זאת שבדרך כלל יושבת בקצה של הכיתה, מתפללת לאדמה שתבלע אותה בתוכה.
אף פעם לא חשבתי שמאחורי המסכה, מסתתר סיפור כל כך עמוק, יותר ממה שהיא מראה.
אני לא אשקר, התאהבתי בה…
בחיוך המתוק כל כך, בעינייה היפיפיות, אהבתי את הצורה בה שמה התגלגל על לשוני.
היא כל כך יפה.
אהבתי כל דבר ופרט שבה, והעמוק הזה שבעיניה, זה שגרם לי ללכת לאיבוד מלכתחילה…
הכי משך אותי בה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, מסתובבת הלוך ושוב בשמלה הלבנה, שכל כך החמיאה לקימוריי גופה.
כל כך עדינה ויפה, בשכונה כל כך רעה ואכזרית.
זה גרם לי לחשוב לרגע קל, אולי יש מעבר למציאות המרה שאנחנו חיים בה.
היא גרמה למוח שלי לפעול אחרת, וללב שלי לדפוק באופן לא סדיר כמעט בכל רגע נתון שהיא הייתה במחיצתי.
היא ראתה בי מעבר…
מעבר לכל הדברים הקשים.
היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי…