לכתוב ולהתמודד

אני רוצה לכתוב,
אני רוצה להוציא את הכל ממני.
התיישבתי במיטה עם השמיכה בתנוחה הכי נוחה, שמתי מוזיקה שאני אוהבת כדי לנתק את הרעשים מבחוץ והנחתי את ידיי על המקלדת בציפייה שיצא משהו.
התחלתי לחשוב מה אני רוצה להוציא, מה אני רוצה לסדר וכל מה שעלה לי זה הוא.
אני יודעת שאם אני אתחיל לכתוב עליו אני אצטרך להתעסק איתו ועם מה שהוא גורם לי להרגיש וזה משהו שניסיתי לדחות הרבה זמן.
כל שבוע הוא חוזר לבסיס ואיתו הוא לוקח את כל הרגשות והמחשבות אליו, אני חושבת שזה הדבר שהכי אהבתי בקשר שלנו. כשהוא חוזר הוא כאן וכשהוא נוסע הוא לוקח איתו הכל ונוסע ומשאיר אותי להמשיך עם חיי.
סוף סוף הבנו איך להתנהל עם הקשר הזה מרחוק ואז הוא חזר, זה היה הדבר הכי נוראי שהיה יכול לקרות. חזר לשבוע וחצי רצוף. לא. לא. אי אפשר להתנהל ככה שהוא כאן כל הזמן, שכל שנייה הוא יכול לבוא ולהוציא אותי מחיי.
אבל התרגלתי למרחק, התרגלתי לשקט, מה פתאום נראה לך שאתה חוזר??
אחרי בדיוק 5 ימים שלו כאן החלטתי, זה נגמר.
אחרי פגישות של כל יום הבנתי שאני לא יכולה להסתכל על הבן אדם יותר, שכל מילה שיוצאת לו מהפה היא טיפשית ואני נגעלת מהמחשבה לנהל איתו שיחה רצינית.
זה לא שלא ניסיתי, פשוט אי אפשר לדבר איתו בלי שהוא ידפוק לפחות שמונה משפטים לא הגיוניים בכל דקה.
הוא יפה, הוא ילד יפה והצבא עשה אותו עוד יותר יפה, כשהוא איתי הוא מסתכל עליי במבט שהוא רוצה להתחתן איתי אבל ברגע שהוא עוזב הוא מתנהג אליי כאילו אני רק מקום לשים את הראש שלו כל לילה.
נמאס לי להיות במקום הזה.
נמאס לי.
אחרי שבוע וחצי שהרגשת כלואה אני שוב משוחררת.
היום הוא חזר לבסיס ושוב לקח איתו את כל הרגשות שלי כלפיו.