ליצן

ולפתע מתחיל שקט
ואנחנו כבר לא לבד בחדר.
יש דמעות ומילים גדולות שיושבות בינינו.
וברגע שכזה נדמה כי גם הקירות נגדנו.
והידיים שהיו קרובות כל כך עד לפני שעה,
כבר לא מצליחות לחצוב בחומת הלבנים שנוצרה בנינו.
ואת ממהרת ללכת ואני ממהר לשתוק,
אבל בעיקר מפחד,
מפחד להישאר לבדי בחדר שמוצף ברגעים שהיו פעם שלנו,
מפחד להכיר בחלק שאני בלי השלם שהוא אנחנו.
אך הפחד העמוק ביותר בי הוא להודות, להכיר בעובדה שאת כבר לא מחייכת ואני כבר לא מצחיק.
נשארתי ליצן עצוב בקרקס שאין לו צופים.
ועוד רגע את תפתחי את הדלת,
ומשהו פנימי בך יתמלא קרה.
אך כבר עייפת מבכי והשמש כבר לא שם כדי לשרוף את הפצעים,
אז בפעם הראשונה את גם תסגרי אותה.
ואני כבר לא מאשים אותך,
אני הרי מוקיון עם דמעה ניגרת על פניו,
ואת צריכה חיוך.
קטן אבל בכל זאת חיוך.