ליל הכלולות

כיפרתי את חולצתי המשובצת, ויצאתי אל המרפסת. למעטה, ברחוב, מכוניות צפרו בפקק תנועה של שעת בוקר מאוחרת. בהיתי באנשים שעשו את דרכם לעבודה, וסידרתי בחוסר תשומת לב את שערי שהתפרע. הייתי שקוע בהרהורים. חשבתי לעצמי- "האם אוכל אי פעם לשוב ולעטות את מסכת השפיות על פני, ולחיות שוב כאחד האדם?"
בפנים אהובתי עוד שכבה על המיטה. נכנסתי פנימה להכין כוס תה, והשתדלתי לא להביט בה.
מבעד לשריקת הקומקום נדמה לי לרגע שאני שומע אותה משמיעה איזו אנחה, או אפילו ממלמלת איזה משהו לעברי. נרעדתי. "זה רק איזה רהיט חורק", אמרתי לעצמי.- כל הרהיטים בחדר המחורבן הזה חורקים כל הזמן. לקחתי בידי את כוס התה המבהילה, אך עוד לפני שהספקתי לצאת אל המרפסת, נשמעה דפיקה מנומסת על דלת הכניסה. קפאתי על מקומי. חשש מוזר שהרעש עלול להעיר את אהובתי עלה בראשי, וככסיל הסתכלתי בה כדאי לראות שהיא עוד שוכבת כמקודם. היא, כמובן, לא זעה. הדפיקה המנומסת נשמעה שוב, ואחריה קריאה.- "שירות חדרים". מבלי לזוז ממקומי או להסיט את מבטי, עניתי- "לא הזמנו שירות חדרים". אבל המטרד לא עזב.- "זה נשלח עבורכם" הוא אמר מבעד לדלת. "זה נשלח על ידי אדון אפשטיין"…
"אבא שלה", חשבתי. "בטח ארוחת בוקר". בלית ברירה, הנחתי את כוס התה על השידה החורקת, בדקתי שוב שהחולצה שלי מכופתרת וששערי מסודר, וניגשתי אל הדלת. פתחתי חריץ קטן, ואדם מוקפד ממני הציץ מהצד השני. החולצה שלו היתה מגוהצת, השיער שלו היה מעוצב בג'ל, וחיוך מזויף מקצועי היה מונח על פניו הנקיות. לו רק יכולתי להיות כמוהו.- מוסתר מאחורי מסכה כו יציבה וחזקה… אבל אני הייתי שבר כלי. יכולתי לקרוא בהבעתו של השליח את ההפתעה והזעזוע שהוא חש למראה פני הפרועות ועיניי המבולבלות.
בידו היה בקבוק יין- מקושט בסרט אדום, שאליו הוצמדה פתקית. השליח החזיק את הבקבוק ביציבות ובהידור- כשידו האחת תחת בסיסו, והשנייה תומכת בצאוורו. "מזל טוב", הוא אמר, והושיט לי את הבקבוק. חיפשתי מטבעות בכיס חולצתי בשביל לתת לו טיפ, וכשלא מצאתי, לקחתי מידיו את הבקבוק, מלמלתי תודה, וסגרתי את הדלת.
אחזתי את הבקבוק כשיכור- בקצה צאוורו, והבטתי שוב אל החדר. כל הוילונות היו מוסטים עוד מאתמול, ואור השמש היחיד חדר מן המרפסת. סגרתי את אותו הפתח הבודד, ובכל השחרתי את החדר. ויתרתי על התה ועל האוויר הצח, וניגשתי עם בקבוק היין אל המיטה. הבטתי בה שוב. היא, כמובן, לא זזה, ולא שינתה את מיקומה. בפס אור קלוש שהתגנב מהחריץ שבין הוילון לקיר, התאמצתי וקראתי את הכתוב בפתקה: "אושר ועושר ושפע ברכות לזוג הצעיר".- ככה היה כתוב שם. גיחכתי.
התיישבתי על המזרון לצידה, והנחתי לשערי להפרע שוב. רטיבות חדרה למכנסי.- חשבתי שהדם מליל אמש כבר התייבש, אבל הוא לא. הורדתי את המכנסיים, פרמתי את החולצה, ועברתי לשבת על הכיסא שליד המיטה.- עדיין אוחז בצוואר הבקבוק. ,מה יהיה איתי?" חשבתי. "מה יהיה איתי?"… אבל שום תשובה לא צצה.
עצמתי את עיניי. שאפתי שאיפת אוויר גדולה אל ראותי, ונוחכתי לגלות שריחו המבחיל של הגוף המת, כבר מילא את אוויר החדר.