לילה לבן של המתנה

איתמר ירד במדרגות הבניין, צעדיו איטיים ורוחו כבדה. לפני היציאה לרחוב הוא זרק לפח הזבל של הבניין את זר הפרחים שקנה רק כחצי שעה קודם לכן. הוא לא תיכנן את הערב כך, בתכנון שלו, הוא היה אמור לצאת איתה לסרט בהפתעה. זה היה כבר דייט שלישי, הוא עשה הכל לפי הספר. דייט ראשון במסעדה, רק להכיר, בדייט השני טיול בפארק, קצת יותר אינטימי. הדייט השלישי היה אמור להיות צפייה בסרט בדירה שלה, אך איתמר רצה להפתיע אותה עם זר פרחים וכרטיסים לסרט. רצה להוכיח שהוא רואה בזה משהו רציני, קשר רגשי, מערכת יחסים אמיתית וטהורה. למרות שבפעם הראשונה שראה אותה, אז במועדון, הוא רק קיווה להעביר איתה את הלילה. ניסה לפתח שיחה, והיא הראתה התעניינות, אך לפני שהעניין התפתח נאלצה לעזוב בכדי לעזור לחברתה, שנראה כי שתתה קצת יותר מדי. לפני שעזבה, היא השאירה את מספר הטלפון שלה, והוא החליט שהפעם ינסה לפתח את הקשר. אחרי הכל, אולי כך מוצאים אהבה?
אז הוא לקח את זה לאט, לא הפעיל לחץ, רצה להפיל לאט לאט את החומות שסביב ליבה. הוא קיווה, שאחרי היום, הוא והיא, יהיו יחד.
אך לה היו תוכניות אחרות, היא פתחה את הדלת, והופתעה לראותו לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסי ג'ינס, והיא במכנסיי טרנינג וגופייה. היא הסבירה לו, שזה לא ילך, שהיא לא מרגישה אותו דבר. היא אמרה שהיא מצטערת שהיא לא הייתה מספיק ברורה בנושא קודם, שהרמזים שלה לא היו ברורים…
היא לא העיפה אף לא מבט אחד בזר הפרחים שהוא קנה. אולי היא תראה אותו מחר, כשתזרוק את הזבל, איתמר קיווה.

הוא פתח את דלת הרכב, התניע ונסע לקולנוע. הכרטיסים הוזמנו מראש, והסרט הוא סרט מצוין, כך לפחות אומרים. בכל סוף שבוע רגיל הוא פשוט היה מוצא בר או מועדון, מבלה ושוכח את הבעיות שלו אך משהו הרגיש לו שונה,נראה שסוף השבוע הזה מסתמן כמיוחד. הוא נכנס לקולנוע, ומייד הבחין בילד, בן 11 לכל היותר, עומד לפני בידוק הכרטיסים ועיניו מביטות בעוברים ושבים.
"מחכה למשהו?" איתמר שאל. מבטו של הנער עורר בו תחושה לא נוחה, הוא הרגיש שהוא חייב לברר מה על ליבו.
"אבא שלי צריך להגיע. זה הסופשבוע שלנו, כבר הרבה זמן לא היינו יחד…" עונה הילד, וקולו רועד. איתמר מופתע, הוא לא ציפה שהילד באמת יענה בכזו פתיחות ושיתוף. "אבא הבטיח שיגיע היום, כבר חודש לא ראיתי אותו. אמא צדקה, לא אכפת לו." הילד המשיך, ומשך באפו בחוזקה.
"תראה, יש לי במקרה כרטיס נוסף, קח. הסרט באולם מס 13." ליבו יצא אל הילד, שנראה שזו לא הפעם הראשונה שהוא מחכה לאביו.
"באמת? תודה!" אמר הילר ועיניו אורו. " אני אחכה לו כאן , הוא ישמח שיש כבר כרטיס אחד…"
" לא תרצה להיכנס לסרט? הוא תכף מתחיל…" איתמר הופתע, הוא חשב שראה קודם ייאוש בעיניו של הילד, ותקוותו המחודשת הייתה זרה לאיתמר. "לא לא. אני מקווה שהוא יגיע בקרוב". השיב הילד, חיוכו חזר. "תודה רבה!" אמר, ושב להביט לעבר דלת הכניסה הראשית, אך מבטו שידר יותר אופטימיות מקודם, איתמר ראה בעיניו תקווה, הייאוש שהיה בהן לא מזמן נעלם כלא היה.

הסרט היה יפה, הביקורות מעט הגזימו, לא מדובר במועמד לאוסקר, אך בהחלט שווה את הכסף. איתמר צעד בחנייה הכמעט ריקה של הקולנוע, רוח קרירה של סתיו חודרת מבעד לבגדיו הקצרים. הקיץ, כמו כל דבר, לבסוף, נגמר הוא חשב. בתוכנית שלו להערב, הוא היה אמור לקחת אותה ל"צוק". הוא לא רחוק מחניית הקולנוע, והם היו הולכים יחד בחשכה, ומגיעים ל"צוק", ממנו אפשר לצפות מערבה לים, או לכיוון דרום מזרח, ולראות את כל העמק נפרש לפניהם. ושם… ואז… איתמר לא רצה לחשוב על ההמשך, שבכל מקרה ידע שלא יקרה. זה רק כואב יותר. גם היום כמעט הגיע לקיצו, השעה הייתה מעט לפני אחת עשרה, ואיתמר נכנס למכונית ונסע לדירה שלו. הוא פתח את הדלת, ונכנס אל הדירה החשוכה. השותף לא היה בחדרו, יצא כמידי סוף שבוע לבלות. גם איתמר לא מגיע בדרך כלל לדירה בשעות מוקדמות שכאלה בסוף השבוע, אך סוף השבוע הזה מסתמן כמיוחד. הוא התיישב בסלון, שהיה מאובזר ומרוהט יחסית לדירה שֽׂ‏‎‎כורה. עינו נחה על הפסנתר שבפינת הסלון, כבר הרבה זמן שלא ניגן, מאז התיכון. לאחר שהתבגר מעט, איתמר העדיף גיטרה, וכעת מעדיף לפרוט על המיתרים בחופשיות. בדרך כלל כאשר הייתה נופלת עליו מעט עצבות היה ניגש אל הגיטרה, אך היום הזה מסתמן כמיוחד. הוא התיישב על יד הפסנתר והחל לנגן, ולהפתעתו הוא לא שכח איך לנגן, או לפחות אצבעותיו לא שכחו. הוא התחיל בכמה סולמות בסיסיים, ולאחר מכן עבר למלודיות קלאסיות שונות, אך לבסוף חזר לשירים שניגן בנערותו. הנגינה עשתה לו טוב, אצבעותיו ריחפו על כנפי העבר, והשירים הזכירו לו נשכחות.הוא ניגן וניגן, מתעלם מהשעה המאוחרת, ונזכר שבעלת הדירה ביקשה "לנגן רק בידיים נקיות, וכמובן לנקות מדי פעם". ביום שקיבל את הדירה, איתמר שאל האם היא זו שמנגנת, ובעלת הדירה רק ציחקקה והשיבה, "לא לא, זה הבן שלי. הוא בערך בגיל שלך, הוא מנגן מאז גיל 8, פשוט כישרון טבעי, כשהוא היה מנגן כל בני הבית היו עם חיוך על הפנים. העברנו את הפסנתר לדירה במיוחד בשבילו, כן גם הדירה בשבילו. קנינו אותה עוד כשהיה בתיכון. אבל אחרי הצבא הוא נסע להודו, ואז התקבל ללימודים איפשהו שם באמריקה, אז בינתיים אני משכירה לבחורים כמוך, עד שהוא יחזור. כן כן, הוא עוד יחזור, לא משנה מה יציעו לו שם. ובינתיים אני מחכה" איתמר נזכר באותו מונולוג, שנראה שמאוד מרגש את האישה. וכעת, הוא מנגן על הפסנתר של הבחור שנמצא בגולה, מתרפק על העבר, וכל בני הבית הנוכחים, (שכללו אותו בלבד) מתרגשים.
איתמר הפסיק לנגן, הוא חשב על להיכנס למיטה, אך הרגיש שהשינה לא תבוא בקלות הערב. הוא התלבט עוד קצת, האם לכפות על עצמו להתארגן לשינה ולשכב בעיניים פקוחות במיטה? אך החליט לבסוף לצאת מהדירה הסגורה. הוא ירד במדרגות לרחוב, הוא השאיר את מפתחות הרכב בדירה, במקרה או שלא במקרה. והחל לצעוד ברחובות החשוכים של קצת אחרי חצות. הוא חלף על פני אזורים תוססים יותר של העיר, ומוזיקה בקעה מתוך מועדונים וברים כשחלף על פניהם. הוא היה יכול היה להיכנס לאחד מהם, כמנהג בני גילו בסופי השבוע, אך סוף השבוע הזה מסתמן כמיוחד. הוא התרחק מעט ממרכזי הבילויים, ושוטט בחופשיות ברחובות. הוא נכנס לפארק העירוני, לאור הפנסים, כשברקע קול נשיפת הרוח, הוא צעד בצעדים קטנים ובטוחים, מקשיב לקול צרצור הצרצרים ויללות התנים במרחק. הוא איבד תחושת זמן, אך ידע שהלך במשך זמן רב, ובקרוב יעלה הבוקר. הוא תעה בין שבילי הפארק, עד שלבסוף מצא יציאה. איתמר מצא את עצמו בשכונת ילדותו, ומולו ניצב בית הספר היסודי שלו. הוא התקרב אל השער, נגע בקצהו העליון, והביט בין הסורגים אל תוך החצר. איתמר לא זכר הרבה מבית הספר היסודי, הצמיחה וההתפתחות שלו אירעה בחטיבת הביניים והתיכון. ובכל זאת, התקופה ההיא הייתה מיטב שנות ילדותו התמימה, לפני הצמיחה והגדילה, הדאגה, האהבה והאכזבה.
לפתע הרגיש איתמר ביד נחה על כתפו, הוא הסתובב בבהלה, וראה מולו איש מבוגר, שערו מאפיר, ועיניו צוחקות, הוא חייך אל איתמר. ברגע הראשון איתמר לא זיהה אותו, אך כאשר חייך אליו, איתמר נזכר בשרת של בית הספר היסודי, שעמד כעת לפניו.
"קצת מוקדם ללכת לבית הספר, אתה לא חושב? תחזור עוד שעתיים בערך, בשבע וחצי השער נפתח." השרת אמר בנימה משועשעת.
"לא לא, אני רק מבקר פה, לא באתי ללמוד" איתמר השיב.
"אתה באמת לא היית פה הרבה זמן…"
"אתה עוד זוכר אותי? " איתמר הופתע.
"פרצופים, רק את הפרצופים אני זוכר." השרת אמר, מעט עצב בקולו.
"עוד לא יצאת לגמלאות?" שאל איתמר. " אני זוכר שכבר היית מבוגר כאשר אני למדתי פה"
"נכון" אישר השרת. "אבל היו דברים שהשאירו אותי כאן"
"לזמן רב כל כך?" איתמר התקשה להבין.
"יש דברים ששווה לחכות בשבילם. שב פה על המדרכה, אספר לך."
ועם האור הראשון שצבע את השמיים בכתום עמום, השרת פתח בסיפורו.
"זה היה היום הראשון שלי פה בעבודה בבית הספר, היום שבו הוא נפתח. אי שם בשנות השמונים, הייתי רק בן 37, אך עדיין רווק.
"כמה שבועות לפני תחילת הלימודים, הגעתי לעזור בסידורים. הייתה הרבה עבודה, לפני שהמבנה המרכזי שימש כחדר המורים, הוא היה ברשות העירייה, בתור מבנה ציבורי ששימש לפגישות וכנסים של קבוצות שונות. לכן הייתי צריך לעבוד קשה ולסדר אותו להכשיר אותו לשנת הלימודים. בעוד אני מסדר את החדר הצדדי בבניין, שכיום משמש כמשרד המנהל, נתקלתי בשרשרת הזו."
השרת שלף שרשרת ארד דקה, שאליה מחובר תליון, ובו תמונה של אישה.
"היא נראתה יקרה, אז רציתי להחזיר אותה לבעליה." המשיך השרת.
"שאלתי את כל המורות והצוות בבית הספר, אך אף אחד לא ידע למי שייכת השרשרת, וגם אף אחד לא זיהה את האישה שעל התליון. הנחתי שמדובר במישהי ששכחה אותו בפגישה באחרונה שהייתה במבנה. אז לקחתי אותה איתי, התכוונתי למכור אותה בשוק למחרת ולהרוויח כמה גרושים. אבל ככל שהסתכלתי יותר עליה" השרת הצביע על האישה שעל התליון. "ככל שהמשכתי להביט בעיניים שלה, הרגשתי שאני לא יכול למכור את השרשרת.
"אתה מבין, לא יכולתי לעשות את זה. פשוט הבנתי שהתאהבתי בה, התאהבתי באישה שבתמונה. רציתי להכיר אותה, כי איך אפשר לאהוב מישהי בלי באמת להכיר אותה? כאשר רק העיניים שלה קוראות לי אליה…
"לא ידעתי איפה לחפש אותה, אבל ידעתי שהשרשרת יקרה, ושהיא תחזור לחפש אותה היכן שאיבדה אותה. חשבתי שתוך כמה ימים היא תבוא, ואני אפגוש אותה לראשונה, אך שנת הלימודים החלה, והיא לא הופיעה…
"אז קשרתי את השרשרת לידי, כדי שאוכל תמיד להביט בעיניה, וחיכיתי.
"שנה אחת הפכה לשנתיים, לשלוש, לחמש לעשר ול… מי סופר בכלל?! אני עדיין מחכה לה. במרוצת השנים היו הזדמנויות לעזוב את בית הספר, אך בכל פעם שהלבטים התעוררו בי, הבטתי בעיניה שוב, וידעתי שאני צריך להישאר. כי אולי יום אחד היא תחזור. ואני אכיר אותה. ואולי,רק אולי, אנחנו נהיה יחד. אולי, רק אולי, אני מצאתי אהבה לפני 40 שנה, וכל מה שהיה צריך זה לחכות קצת."
השרת השתתק, ועיניו מבריקות מעט.
איתמר הביט בו, מעולם לא העלה בדעתו שהשרת הפשוט מבית הספר, נושא על גבו משקל כה כבד.
"ואף לא התייאשת? אף פעם לא חשבת לוותר?" איתמר שאל.
"תמיד הייאוש מוצא את דרכו אל הלב, וזה בסדר. מותר להרגיש מיואש מדי פעם. אך תמיד ידעתי, צריך לחכות לאהבה. כי כאשר היא תגיע, כל השנים שבהן המתנתי, ירגישו כיום אחד קצר לעומת האהבה האינסופית." השרת הסביר.
"ומעולם לא חששת שהיא כבר לא תגיע? שאתה מחכה לשווא?" ניסה איתמר שוב.
אך השרת רק חייך.
"אם הייתי מאמין שקיים סיכוי, ולו קטן שבקטנים, שהיא לא תגיע, לא הייתי פה, וגם השרשרת לא. אני בטוח שהיא תגיע יום אחד, ואני אהיה פה."
איתמר עדיין הביט בו במבט שואל. והשרת המשיך…
"ואם היא לא תגיע בכל זאת, אני יודע שלא חיכיתי לשווא. אני יודע שאם הייתי מוכר את השרשרת, או אם הייתי עוזב את בית הספר, לא הייתי מצליח לחיות עם רגשות האשמה והחרטה על ההזדמנות שפוספסה. לא הייתי יכול לחיות עם המחשבה שאולי היא באה לשם, חיפשה, וחזרה בידיים ריקות, ואני לא הייתי שם.
"האהבה שלי, וההמתנה אליה, נתנו לי משמעות בחיים שבכל מקרה היו מתבזבזים. להיות שרת של בית ספר בגיל 37, זה לא משהו שאני מאחל לאף אחד. לחיים יש עכשיו משמעות, לחכות לה, רק לחכות לאהבה."

השמש כבר עמדה בשמיים כאשר השרת אמר שהוא צריך להתחיל בהכנות ליום החדש בבית הספר, ואיתמר פנה לדרכו.
הוא הגיע לדירה שלו, והתיישב על הכיסא במטבח. על השולחן נחה הקבלה מחנות הפרחים, הרגיש כאילו עברו עידנים מאז הדייט של אתמול, כשבעצם עבר רק לילה אחד, לילה לבן.
בחוץ המכוניות צפרו בהמולה של יום שישי, כמו כל סוף שבוע רגיל. אך איתמר ידע שסוף השבוע הזה מיוחד.

כעת הוא יודע, כעת הוא מבין. כל מה שהוא צריך זה לחכות, לחכות לאהבה. כמו שהילד בקולנוע מחכה לאביו, לאהבה. כמו שבעלת הדירה מחכה שבנה ישוב אליה, לאהבה. כמו השרת בבית הספר, שמחכה למישהי שלא בטוח תגיע, אך עדיין מחכה, מחכה לאהבה.
אז איתמר התחיל, התחיל לחכות, להמתין. 'היא תבוא' הוא ידע, 'אבל בינתיים אני מחכה'
אני מחכה לאהבה.