לוחמת הפחדים

נכנסתי לתוך הטירה ורצתי במדרגות למגדל פתחתי את הדלת ושם בפינה ראיתי ילדה קטנה לבושה שמלה לבנה מלוכלכת וקרואה פניה מכוסים אבק שחור עם שבילים של דמעות שערה מבולגן והיא מכסה את אוזניה עיניה פעורות לרווחה והיא קופצת מכול רעש הקיר מולה היה מרוח במשהו ירוק אדום חולני והיו תלותיות עלוי תמונות קרואות של ול מיני אנשים שהם כנראה המשפחה שלה ניגשתי אליה אבל היא לא הורידה את ידיה ואוזניה והיא נעצה מבט מבועט בקיר בלי למצמץ "זה בסדר" אמרתי לה והתכופפתי אליה, "אבל הם….. אמא ואבא הם…" הילדה אמרה ברעד ראיתי את החרדה גוברת בתוך מוחה "אבל את יכולה לשנות את זה, את יכולה לגרום להכול לחזור לאיך שהיה ולשנות את זה, זה לא ניגמר" חיבקתי אותה והיא נצמדה אלי כאילו אני כול מה שנישאר לה בעולם, "תרגעי ותנשמי, הכול בסדר תרגעי" היא נרגעה לאט לאט בזרועותיי ועצמה את עיניה הטירה נעלמה וכול הדברים המפחידים נעלמו והתחלפו לגינה קטנה ובית עם כלב בחצר ושני הורים, הילדה קמה ורצה אליהם משאירה אותי מאחור "כמו כול פעם, טוב העבודה שלי פו נגמרה" התרכזתי ועצמתי עיניים כשפקחתי אותן הייתי בחדר של הילדה היא נירגע במיטה ונראתה מרוצה סידרתי את השמיכות עליה ויצאתי מהחדר לוחשת לה "חלומות טובים" בחיוך, סגרתי את החלון וקפצתי לרחוב, ניקיתי אבק מהבגדים שלי והסתכלתי בשמי הלילה "כול הכבוד שו עוד עבודה טובה" שמעתי קול מקניט מאחורי "לעזאזל אתך דימון איפה הייתה?" הסתובבתי וקיבלתי מקלחת קרה "צ'או חדשה" אמר ג'ון מלמלא וקפץ לגג השני "לעזאזל שו לא התכוונתי שזה יצא ככה" שון אמר בהתנצלות "אבל לפחות קיבלת מקלחת טובה" הוא אמר חוזר במעבר חד לציניות "באמת? אז גם אתה תשמח לאחת" ענה קול מלמלא ומיד שון קיבל מקלחת ",מלאני!!! חכי שאני אתפוס אותך!!" אמר שון בחיוך וקפץ בשביל לתפוס את החברה שלו מלאני ככה ששוב נשארתי לבדי "זה למטרה טובה" נשמעתי בראשי את קולו של המפקד צ'אסטר "אולי זה לטובה בשביל כולם, אבל לא בשבילי" אמרתי לעצמי. זה קצת אירוני מידי לטעמי אני יכולה לעזור עם פחדים של אחרים אבל לא עם הפחדים שלי, אבל זאת העבודה שלי כי אני לוחמת פחדים.