להיות עם חצי לב

"תחכי לי שאחזור, כי הבטחה זו הבטחה."

אני מתגעגעת לכל הדברים הקטנים שעשינו ביחד.
לא ידעתי מה לעשות באותו רגע שבו אמרת לי שאתה צריך לנסוע. לרגע חשבתי שאתה הולך לעזוב אותי, לתמיד.
עדיין קשה לי בלעדייך, זה כמו להיות רק חצי. לחיות עם חצי לב, להיות אדם עם חצי לב.
רוב הזמן עובר במחשבות עלייך, אם אתה חושב עליי, אם אתה מתגעגע.
היום שבו הלכת היה כל כך קשה בשבילי. הרגשתי כל כך בודדה וריקנית, צופה בך מחזיק את התיק על גבך בידיעה שאין דבר שאוכל לעשות כדי למנוע את לכתך. שום דבר לא הצליח לנחם אותי מהתחושה הזו.
אני עדיין ישנה עם החולצה הישנה שלך, זו שאתה אוהב, מחבקת אותה קרוב וטומנת את ראשי בתוכה, נושמת קלות את ריחך השמור בה.

"היי, אני חוזר הביתה, את שם?"

אתה לא יכול לתאר אפילו את ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי אותך לראשונה מזה זמן רב עומד שם, עיניך סורקות את הקהל בחיפוש אחר אדם מסוים, ואז ננעלות על שלי, מוצאות אותי מבין אלפי האנשים שעמדו שם. למרות המרחק שהפריד בנינו יכולתי לראות את החיוך שהיה על פנייך; כל כך זוהר ושובב ומלא חיים.
והוא היה מוקדש רק לי.
גמעתי את המרחק הקטן שנוצר בכמה צעדים גדולים וקפצתי אל זרועותייך, נאחזת בחיבוקך ולא עוזבת, שמא תלך לי שוב ולא הספיק להיות איתך.

"התגעגעת אליי?"

אני צוחקת בשקט, צחוק לא מוסבר. אתה מביט בי בבלבול, אך כעבור כמה רגעים צחוקי מדביק אותך ואתה מתחיל לצחוק ביחד איתי, כששנינו גורמים לסובבים ולהסתכל עלינו במבטים מוזרים.

"הפעם אני לא עוזב. אני כל כולי שלך, בהתחייבות. אני מקווה שליבך עדיין מחזיק את החצי השני של ליבי."

נשמתי נעתקה כששמעתי את המילים האלה. לקחת צעד קטן אחורה – עדיין מחזיק אותי בתוך החיבוק- והסתכלת על פניי, מחכה לסימן כלשהו.
דמעות אושר שלא חוויתי זמן רב עלו בי, ולראשונה, ליבי היה סוף סוף שלם.