לב יקר שלי

לב יקר שלי, אני אתחיל בהתנצלות, אני מצטער שהזנחתי אותך בשנה האחרונה אבל אני מבטיח לך שלא שכחתי אותך.

אתה בטח יודע יותר ממני, מאז הפרידה ההיא משירה, הדברים קצת זזו לי בראש. מצד אחד הייתי מבולבל ממה שקורה אבל מצד שני הייתי צלול כל כך לגבי ההמשך. הייתי צריך להתרחק ממך, לתת להיגיון לעבוד לבד ללא שיבושים, ללא הפרעות, ללא חרטות.

אני מודה, הרגשתי שאתה מפריע לי הרבה פעמים. הפכת כל החלטה מחושבת לחסרת היגיון, סטית ימינה ושמאלה ללא הכרה בשבילים הישרים שסללתי, התעקשת עם חיוך מאוהב על רעיונות אבודים, ובעיקר גרמת לי לכאב, שעדיין חוזר מדי פעם כמו דקירה.
כמה לילות לבנים של בהייה בתקרה העברנו בגללך? הרגשתי שאני נמצא איתך במבוי סתום.
אז התעלמתי.

ראיתי שלפעמים ניסית ליצור קשר, לאותת לי, להראות לי שאתה כאן. דפקת על דלתות החזה שלי כל כך חזק כשנועה הגיעה… נועה… הנה, אתה שוב מנסה להיכנס, אבל למדתי לחסום אותך, להכיר את שקר הבדידות שלך.

לב יקר שלי, זה אינו מכתב פרידה, ואפילו לא נזיפה. אלא מכתב התפכחות בשבילך ובשבילי. אני יודע שהכוונות שלך טובות. אבל הפרידה הזאת… היא זרקה אותי כמה מטרים אחורה. שנינו התמסרנו וקיבלנו מכה שהפילה אותנו לקרשים, לפחות אותי. אנחנו נחזור לעבוד יחד אבל לא עכשיו, אני צריך את הזמן הזה.

אני מצטער על השנה האחרונה, אני יודע שהרגשת בודד, גם אני חוויתי רגעים קשים. אני מצטער על שירה, על נועה ועל ההזדמנויות הקרובות שבוודאי אפספס, המכה הזאת אולי הפילה אותי אבל אתה מכיר אותי אני עקשן וטיפש, אני אחזור לעמוד, אני רק צריך להבין איך.