לב אחד

"אני הולך ממך…" הוא לחש לה מעבר לכתפה, שפתיו נוגעות, לא נוגעות בתנוך אוזנה הקרה. הוא שואף את המילים אליה, וכעת היא חמה, אך כבר אינה חולמת אהבה. "לך, אהוב יקר… לך, ואל תשוב". היא לחשה חזרה, איתנה מולו בגבה, קרובה ורחוקה.

"אלך ממך!" הוא שאג ממעמקים והרעיד את חדרי לבו, והרוח נבהלה ופיזרה את שיערה, שעה שלבו איים לפלח את גופו לגזרים. גזרי אהבה הפכו לעפר, עד שממנו הרבה לא נותר. רק עפר. ומשב של רוח קרירה פיזרה אותו בשקט לכאן ולשם, לאן שרצה ולא רצה. ואינו מוחשי יותר, ואיננו.

"הלכתי ממך… אהובה…" רק הד קולו נשמע ורוחו אליה נצמדה, וליטפה. וצמרמורת פילחה את גבה וסמר שיערה. היא הרגישה שמשהו קרה ופחדה. ואז היה הרגע שמצא את ביתו החדש, בלב לבה. והיו ללב אחד.

וכמה שהיא צעקה! וכמה שהיא זעקה! ומילים אהבהשנאהנחמה פרחו מלבה.
כמה שהיא כאבה, בעודה עומדת לבדה, בעיניים קרועות לרווחה כשידה על ליבה וידעה, שלעולם ישאר בתוכה.