לא חושבת ~

אני לא מאמינה שזה קורה לי. זה פשוט בלתי אפשרי.
אין סיכוי.
זה הזוי מדי.
אני חולמת.
אבל אני באמת רוצה להאמין שזה חלום? לא נראה לי..
אני,בתור הבת,אולי,הכי חנונית בשכבה,משקפיים ענקיות שגורמות לעיניים שלי להיראות בגדול של תפוזים, בגדים מהמאה הקודמת וכ'ו וכ'ו וכ'ו.. פתאום,עשיתי לעצמי שינוי תדמית ע-נ-ק! עכשיו יש לי המון המון חברות, השיער שלי מתולתל באופן כמעט מושלם..הורדתי את המשקפיים,שינתי סגנון,ועכשיו אני מאוד מאוד מקובלת!
שקעתי במחשבותיי בארוחת הערב. בלי לשים לב ידי החליקה אל תוך קערת החמאה.
"לולה? הכל בסדר?"
"כן,בטח," אמרתי בהיסח-הדעת,בעוד אני מורחת קוטג' על הקומיקס שלי.
"את בטוחה שאת בסדר? נראה לי שהדבר שאת צריכה עכשיו זו איזה שינה טובה,לא ככה?"
"אה-הא.." אמרתי בחולמנות. קמתי מהשולחן והלכתי למקלחת.
העפתי מבט במראה.
לעיניי נגלתה נערה בת 13,יפה להפליא, סהרורית למדי,ונראית כאילו מכה אחת והיא מחוסלת לגמרי.
צחצחתי שיניים ועליתי למיטה בהרגשה אפופה אך מצוינת.

למחרת בבוקר קמתי,התלבשתי,אכלתי ומיהרתי להסעה.
התיישבתי ליד אליסיה,חברתי הטובה.
"מה נשמע?"
"אני? מעולה."
"בטוח? את נראית כאילו לא ישנת כל הלילה.."
"טוב,הפעם,אני חייבת להודות,את צודקת."
בעוד אנחנו מקשקשות לנו,האוטובוס המשופשף עבר על פני נופים ירוקים שמלאים בעצים וצמחים.
הגענו לבית-הספר.
"חטיבת ביניים זה מעצבן,נכון? תגידי,למדת אתמול למבחן באלגברה? אני עבדתי כל הלילה!"
" מ ב ח ן ב א ל ג ב ר ה " . איך שכחתי?! מילותיה של אליסיה נכנסות ויצאו מראשי בצורה איטית מאוד,אבל אחרי שכלון נקלטו,עניתי לה.
"לאאאא.."
"אבל לפחות אנחנו יושבות ליד מארק ואור!"
"למי אכפת," מלמלתי.
הגענו לכיתת האלגברה. שמטתי את התיק על השולחן והוצאתי את הקלמר. זה לא שבאמת אכפת לי מאלגברה.
פשוט חשבתי מה יגידו אימא ואבא אם אני אכשל 3 מבחנים רצוף.
נשמע הצלצול. לכיתה נכנסו שני הבנים שאליסיה דברה עליהם.
הם באמת היו חתיכים. מארק היה עם שיער חום מהמם שהגיע לו כמט עד הכתפיים,חיוך כובש שחשף שיניים צחורות מהממות,ומבנה גוף די בסדר. אור,לעומתו,היה עם שיער שחור קצר כמו של הארי פוטר, משקפי שמש אדומות כדם ומבנה גוף היאה לבנים בגיל זה.
"היי," אמר מארק והתיישב לידי. בהיתי בו במבט מוזר.
"שלום," עניתי בביישנות.
לחיו של מארק עטו צבע שני עמוק. "אז..אממ.. טוב,איך עברה עלייך חופשת סוכות?"
אלוהים,חשבתי. הוא מדבר על חופשת סוכות! איזה חוסר טאקט! אבל הוא בכל זאת חתיך.
"אהה.. היה בסדר. טיילנו קצת בעין טינה. ואתה?"
"אני? הלכנו קצת לים,גלשנו על גלים,הזמנו את המשפחה להתארח,את יודעת.."
"נחמד," אמרתי,והצטערתי שלא היה לי משהו יותר מעניין להגיד. הרגשתי שאני מסמיקה. למזלי,מארק לא שם לב, ובדיוק המורה לאלגברה, מר הדג',נכנס לכיתה.
"להוציא קלמרים בבקשה," אמר בקולו הצרוד.
הוצאתי את הקלמר והתחלתי לכתוב בטופס המבחן שלי את כל מה שזכרתי שלמדנו בשיעור הקודם.

"חמש דקות לסיום!"
גמרתי לפני 10 דקות.לא היה לי הרבה מה לכתוב.מבחן קצר,יחסית.
מארק עוד כתב בקדחתנות,והייתי בטוחה שאליסיה חורגת משורות המבחן מרוב להיטות לכתוב כל מה שהיא יודעת.
"העלמה כהן,התוכלי לאסוף את טופסי המבחן,בבקשה?"
"בטח," אמרה נועה כהן, ואספה את המבחנים. היא העיפה מבט אחד בטופס המבחן שלי ושילחה לעברי מבט של בוז.
יצאנו להפסקה. אליסיה שאלה אם אני רוצה לשחק גומי עם שרלוט ועלמה,ולפני שהספקתי לענות מארק אותת לי מאחד העצים להתקרב אליו. הפכתי אדומה כמו עגבנייה. ניסיתי להסתיר זאת בעיטוש. מלמלתי לעברה של אליסיה "רק שנייה" חטוף והלכתי לעבר מארק, מודעת לכך שאני נראית מוזר מאוד.
"היי," אמרתי. קולי נצרד מרוב התרגשות. האם הוא עומד להגיד מה שאני חושבת שהוא יגיד?
"שלום," אמר. "אימא שלי בבית-חולים,יש לה אסטמה. תהיתי אם תוכלי לגייס קצת כסף."
כל הצבע שבפניי אזל בבת-אחת.
"אני יודע מה את חושבת." הוא אמר בקולו המדהים. "חשבת שרציתי להציע לך חברות,נכון?"
עשיתי משהו בין הנהון לדחף העז לפרוץ בבכי מרוב בושה.
"את באמת יפה מאוד," מלמל מארק. הסמקתי שוב,אך לא הייתי אדומה כמו קודם. "אבל.. יש לי כבר חברה. נועה כהן. אני מאוד מצטער. היא לא הסכימה לתרום. היא אמרה שהיא צריכה את הכסף הזה." מארק עטה על פניו הבעת תיעוב עז. "אז..את יכולה לתרום?" שאל.
נזכרתי שיש לי בכיסי 50 שקלים,בשביל לקנות לאמי מתנה ליום-הולדתה. הוצאתי שטר של 20 ומטבע של 10 ודחפתי אותם בעדינות לידו של מארק. היא הייתה כל-כך רכה.
"וואו..זה המון! אולי עכשיו יהיה לנו כסף לשקם אותה! תודה! לולה,נכון?"
"כן." אמרתי.
הוא העיף בי מבט והסמיק באדום עז. לא יכולתי להתאפק.

בשעות הפסקת הצהריים הגעתי לכיתת המנוחה בבית הספר. הייתי חיוורת לגמרי. הרגשתי,מצד אחד,איום ונורא ורצון עז לקחת את זה איתי לקבר,ומצד שני,דחף עז לצעוק באוזני חברותיי את מה שקרה לפני חצי שעה.
"היי,לול! למה לא בא- וואו,את נראית נורא."
אליסיה, שרלוט ועלמה הביטו בי.
"מה העניין?" שאלה שרלוט הדקיקה.
"זה קשור למארק,נכון?" צחקקה עלמה.
"אני מניחה שכן."אמרה אליסיה בקול רגוע ומשתאה גם-יחד.
"התנשקתם?" שאלו פה אחד.
הנהנתי במרץ.
"ווווואאאאוווו!" צעקה שרלוט ורצה לחבק אותי. עלמה הביטה בי בהערצה. רק אליסיה נראתה מודאגת.
" יש לו חברה,לא?" שאלה.
"נועה כהן הפרחה,מן הסתם," אמרה עלמה.
"אז מה?!" צווחה שרלוט תוך כדי חיבוק מוחץ-עצמות ככל שאפשר לה גופה הדקיק.
"אז היא יכולה לעשות ללול חיים קשים מאוד.." אמרה אליסיה ושבה למצוץ את הסוכרייה-על-מקל הענקית שבידה.
"למי אכפת?" אמרה שרלוט.
"לי," אמרתי.
באותו רגע מארק נכנס. שרלוט ואליסיה מיהרו להתחבא מאחורי הכורסאות,ועלמה לחשה לי:"נשאיר אתכם לבד," ומיהרה להצטרף אליהן.
"טוב,אמר מארק. רק חשבתי שתרצי לדעת…נפרדתי מנועה."
נשמעו צווחות של התרגשות מאחורי שתי הכורסאות,שם התחבאו שלושת החברות.
"אז אתה רוצה להיות.." שאלה.
"רק אם את רוצה," אמר מארק.
והתנשקנו.
שרלוט התרוממה מאחורי הכורסא בעיניים מלאות דמעות; עלמה הביטה בהתרגשות על הזוג הטרי,ואליסיה הוציאה את המצלמה שלה וצילמה אותם.
בסוף הנשיקה מארק אמר: "אני נוסע לחו"ל כדי לבקר אותה.רוצה להצטרף?"
"לא חושבת. אני מעדיפה להישאר כאן עם החברות שלי. אבל אני מחכה שתחזור."
היא נתנה לו חיבוק ונשיקה על הלחי,ואז,מסמיקה כולה,ליוותה אותו אל השער.
"ביי!" צעקה אליו.
"אני אשלח לך תמונות!" צעק אליה בחזרה.
והוא נסע.
שרלוט,אליסיה ועלמה הביטו בלולה.
"את," התחילה אליסיה.
"הבן-אדם," המשיכה שרלוט.
"הכי נאמן," אמרה עלמה.
"בעולם." השלימה לולה.
והן התחבקו,ויחד צעדו לכיוון כיתת המדעים.